למרות שלא היה להיט בזמן אמת, סרט המד"ב "טרון", שיצא לאקרנים ב-1982, הפך עם השנים לקלאסיקה חלוצית, תמימה ומאוד משפיעה שמסמנת את תחילת עידן המחשב בהוליווד. הרעיונות והאפקטים הפרימיטיביים והמהפכניים שלו מצאו את דרכם לשלל יצירות מד"ב שהופקו מאז, ואסתטיקת משחקי הווידיאו הייחודית והכה מזוהה עימו זכתה לאינספור מחוות (הזכורה מכולן הייתה ככל הנראה במסגרת פרק מופתי של משפחת סימפסון).
למרבה הצער, סרט ההמשך, "טרון: המורשת", שהופק לפני עשור וחצי, לא הצליח לשחזר את ההישג בשום צורה, וכיום זוכרים אותו בעיקר בשל הפסקול המצוין שלו, עליו חתומה להקת האלקטרו הצרפתית דאפט פאנק. גורל דומה צפוי גם ל"טרון: ארס" ("Tron:Ares"), שיוצא לאקרנים כעת.
אם בשני הסרטים הקודמים בסדרת "טרון" הדמויות שלנו היו אלה שנכנסו אל תוך עולמות ממוחשבים, הרי שהפעם כיוון הזרימה הוא הפוך, והדמויות הממוחשבות הן אלה שבאות לבקר בעולמנו. על הנייר זה אולי נשמע נחמד ובעל פוטנציאל, אבל עדיף שלא תפתחו ציפיות גבוהות מדי. כי אין ב"טרון: ארס" שום דבר שעוד לא ראיתם או חוויתם, והוא נועז ומתוחכם כמו סרט ילדים של דיסני (שזה בדיוק מה שהוא, בעצם).
העלילה עוסקת במאבק בין שני תאגידי היי-טק ענקיים - האחד טוב, השני רע. התאגיד הטוב מנסה להשתמש בטכנולגיית AI חדישה כדי למצוא תרופות לסרטן ולהפוך את העולם למקום חיובי יותר. התאגיד הרע, מצדו, רוצה לרתום את התוכנות המשוכללות הנ"ל ליצירת כלי נשק. הבעיה היחידה היא ששני התאגידים זקוקים לבדיוק אותה נוסחה חמקמקה וחיונית שתאפשר להם להגשים את שאיפותיהם. צירוף מקרים שכזה.
מי שמוצאת את הנוסחה ראשונה היא איב (גרטה לי), המנכ"לית החרוצה וחסרת האופי של התאגיד הטוב. אבל כמובן שג'וליאן (אוון פיטרס), המנכ"ל הזעוף של התאגיד הרע, מסרב להודות בתבוסה. במקום זאת, הוא שולח תוכנת AI משוכללת וקטלנית בשם ארס בעקבות איב, כדי שזו תלכוד אותה בתוך השרתים של החברה שלו, ותגנוב ממנה את הנוסחה. העניינים מסתבכים כש-ארס, שמגולם בידי זוכה האוסקר ג'ארד לטו, מתחיל לשאול שאלות ולפקפק בהוראות שניתנו לו. האם דיסני מנסה לעשות לנו גזלייטינג ולשכנע אותנו ש-AI זה בעצם אחלה דבר? בהחלט נראה ככה.
המון-המון דברים קורים ב"טרון: ארס", אבל מעט מאוד מהמתרחש יגרום לדופק שלכם להאיץ (אם בכלל). האפקטים מעולים, כמובן, וגם הלוק של הסרט מושקע ומרשים - במיוחד אם תבחרו לצפות בסרט באיימקס תלת ממדי. אבל הסיפור עצמו הוא מחזור מתסכל וחסר מעוף של מלא סרטים או סיפורים אחרים (רשימה חלקית כוללת את "ראלף ההורס", "שליחות קטלנית", "בלייד ראנר", "פרנקנשטיין" ועוד), והביצוע של הבמאי הנורבגי יואכים רונינג ("שודדי הקאריביים 5", "מליפיסנט 2") נעדר כל תנופה. סצינות האקשן נראות כאילו שהן מתרחשות בהילוך איטי ומתקשות מאוד להלהיב, וסצינות הדיבורים בעיקר מוקדשות לאקספוזיציה מסורבלת ולא נגמרת.
מן הראוי לציין שגרטה לי לא ממש מוצאת את מקומה במהומה - לא בסצינות הפעולה, ולא בסצינות הרגועות יותר. השחקנית המוכשרת, שפרצה לתודעתנו בעקבות הדרמה הרומנטית הצנועה "חיים שלמים", נראית אבודה לחלוטין בינות תפאורות ה-CGI העצומות שבתוכן היא מתרוצצת, ובכל פעם שדמותה צריכה לספק לנו אינפורמציה או תקציר עלילתי נשמע כאילו שהיא מקריאה ג'יבריש מהדף. ההופעה הלא משכנעת שלה תקועה בהילוך נמוך, ללא קשר למה שקורה סביבה, והיא מתקשה מאוד "למכור" את הסיפור ולשדר דחיפות. זהו שובר הקופות הגדול הראשון של לי, והדבר ניכר בכל רגע שלה על המסך.
לטו, מצידה, מנוסה הרבה יותר ממנה, והוא מחליק בטבעיות אל תוך הדמות הממוחשבת וחסרת הרגש שלו. אבל מלבד בדיחה אחת שחוזרת מספר פעמים (ושעוסקת בלהקת דפש מוד), גם הוא אינו מצליח לספק הופעה שתיחרט בזכרונכם או שתותיר אתכם עם טעם לעוד. אם כבר, להפך. כבר מזמן שלא צפיתי בסרט הוליוודי גדול שבו "הקרב הגדול בסוף" הרגיש עד כדי כך כמו מטלה שאתה רק רוצה שתסתיים כבר.
כאמור, הדבר היחיד ב"טרון: ארס" שכן נחרט בזיכרון הוא הפסקול. הפעם המשימה ניתנה ללהקת ניין אינץ' ניילז (שמורכבת מזוכי האוסקר טרנט רזנור ואטיקוס רוס), ולמרות שהתוצאה לא תיזכר כאחד משיאיה היצירתיים (כמו הפסקול שהשניים חיברו עבור "מתחרים", למשל), היא בהחלט מרהיבה ומענגת. הביטים האלקטרוניים הסמיכים והצפצופיים של רזנור ורוס מלווים כמעט כל פריים של הסרט, מתעלים בהצלחה רבה את הווייבים של הפסקול המונומנטלי שהשניים חיברו ל"הרשת החברתית", ומעשירים ומשדרגים את חוויית הצפייה באופן משמעותי.
למעשה, לא מן הנמנע שהייתי נהנה מהסרט הרבה יותר אם מישהו היה מנמיך את הווליום של הדיאלוגים, מגביר את הווליום של הפסקול, והופך את "טרון: ארס" לסרט אילם עד הסוף. אולי בסרט ההמשך הבא.