אחרי שריסק את הקופות שוב ושוב, וביסס את מעמדו כאחד מכוכבי הקולנוע הגדולים והעשירים בעולם, דווין ג'ונסון מנסה להמציא את עצמו מחדש ב"מכונת המחץ" - דרמת ספורט ביוגרפית וכביכול אמנותית שעוסקת בלוחם ה-MMA האגדי והלא שגרתי מארק קר.
לרוע מזלו של ג'ונסון, הקהל כבר הספיק לדחות את הסרט על הסף: בסוף השבוע הראשון שלו באולמות הקולנוע בארצות הברית, "מכונת המחץ" גרף שישה מיליון דולר בלבד, שהם שיא שלילי בקריירה של הסופרסטאר הפופולרי, וסכום מאוד מאכזב באופן כללי (תקציב הסרט עמד על כחמישים מיליון דולר). אבל מי יודע, אולי מועמדות לאוסקר תעזור לו לרפא את האגו הפצוע.
כאמור, זהו סרט שונה מהרגיל עבור ג'ונסון. בתור התחלה, אי אפשר בכלל לזהות אותו. הוא נכנס עמוק מאוד אל תוך דמותו האימתנית של קר - ששלט בענף האלים בסוף שנות התשעים ובתחילת שנות האלפיים - ומתמזג עימו באופן מרשים. הוא מאמץ את הדיבור העדין, הרגוע והרהוט של קר, ומפליא לגלם "ענק לוחש"; לוחם קטלני וחסר רחמים בזירה, שמגלה חביבות מפתיעה כשהוא נמצא מחוצה לה.
ג'ונסון הולך לאיבוד בתפקיד בצורה כל כך אפקטיבית ומוחלטת שקל מאוד לשכוח שזה הוא שמסתתר מתחת לפאה ולכל העזרים הפרוסטתיים. כל קשר בין תצוגת המשחק שלו בסרט לבין פרסונת המסך המוכרת שלו הינו מקרי בהחלט, ואין ספק שמדובר בהופעה מצוינת שמבהירה לכל הספקנים שכשג'ונסון רוצה לאמץ את שרירי המשחק, הוא לגמרי יכול.
הסרט עצמו, למרבה הצער, קצת פחות מצוין. התסריטאי-במאי המוכשר ג'וש ספדי, לראשונה ללא אחיו הגדול בני (שביים עימו את "יהלום לא מלוטש" ואת "Good Time"), מתבסס כאן על סרט תיעודי מאוד מוערך, אך לא מאוד מוכר, בשם "The Smashing Machine: The Life and Times of Extreme Fighter Mark Kerr", של הבמאי ג'ון היימס מ-2002, ובאופן מעט תמוה, הוא פשוט מעתיק ומשחזר סצנות שלמות מתוכו.
אסתטיקת ה-VHS של הסרט התיעודי שולטת ביצירה של ספדי מתחילתה ועד סופה, הקרבות מצולמים מאותן זוויות בדיוק, והתסריט של "מכונת המחץ", שלא מוסיף המון משל עצמו, יש לומר - משתמש בסרט התיעודי כמפת דרכים לכל דבר.
הדבר יוצר שתי בעיות עיקריות. הראשונה, מדויק ומרשים ככל שיהיה, מה בדיוק הטעם בשחזור הנאמן והמוקפד שספדי מבצע כאן? למה שלא פשוט נצפה בסרט התיעודי וזהו? כך או כך, מפתיע מאוד שצוות השופטים בפסטיבל ונציה, שם הוקרן "מכונת המחץ" בבכורה, בחר להעניק לספדי את פרס הבימוי על עבודתו. כנראה שלא צפו בסרט התיעודי שממנו גנב את הכל.
הבעיה השניה של "מכונת המחץ" קצת רצינית יותר ונובעת מכך שגם הסרט התיעודי של היימס - וגם סרטו העלילתי של ספדי - אינם דבקים בנוסחה המוכרת והמוכחת של סרטי ספורט באופן כללי, ושל סרטי אגרוף או אמנויות לחימה באופן ספציפי. שניהם אנטי-קתרטיים בהגדרתם, ואין להם שום עניין לספק לכם את רגעי ההתעלות שאתם כה מצפים להם. אם כבר, להיפך.
שני הסרטים רוצים לקחת אתכם אל מחוץ לזירה ואל מאחורי הקלעים, כדי להראות לכם עד כמה חייו של קר בודדים, עצובים וכואבים, וכדי להדגים עד כמה רגעי האופוריה שמתלווים לנצחונות, רחוקים מרגעי היום יום האפורים והמדכאים. אז אל תצפו ל"קרב גדול בסוף" שיפתור לגיבור את כל הבעיות ושיגרום לכם לרצות להניף אגרוף באוויר ולצעוק "יש" - כי אין כאן סצנה כזאת.
אמילי בלאנט, שמגלמת את בת הזוג התובענית והאנוכית של קר, הרבה פחות משכנעת מג'ונסון בתפקיד. אבל לזכותה ייאמר שהתסריט לא נותן לה יותר מדי לעשות (מלבד לריב בחוסר טקט עם ג'ונסון מפעם לפעם, ולגרום לו לשבור דלת, או משהו). דווקא השחקנים הלא מקצועיים והלא משופשפים שמקיפים את ג'ונסון - כמו ריאן באדר, לוחם MMA אמיתי שמגלם כאן את חברו/יריבו של קר, או מי שהיה המאמן של קר במציאות, באס ראטן, שמגלם את המאמן שלו גם בסרט - עושים עבודה משכנעת בהרבה.
למרות חסרונותיו, יש ב"מכונת המחץ" כמה סצנות יפות. במה שמהווה את שיא הסרט, שוט ארוך מלווה את קר בשעה שהוא צועד באיטיות מהזירה לחדר ההלבשה שלו, ומסתיים בפרץ רגשי אדיר ובלתי נשלט של הלוחם האימתני. סצנה נוספת שנחרטת בזיכרון מציגה את קר בשעה שהוא מטפל במסירות בקקטוס שלו. אך אין ברגעים מוצלחים אלה כדי לחפות על המחסור החמור בדרמה ובמומנטום, או כדי להשכיח את העובדה שהסרט הזה פשוט אינו מלהיב בשום צורה.
בשורה התחתונה, "מכונת המחץ" הוא ניסוי מעניין, אך לא לגמרי חיוני, שאינו מתקרב לרמתם של סרטי ספורט מהעבר שניסו לעשות דברים דומים (כמו "המתאבק" של דארן ארונופסקי, למשל). אם אתם מעוניינים בגרסה מספקת וסוחפת יותר של הסיפור הזה, הרשו לי להמליץ לכם על "לוחם", בכיכובם של טום הארדי וג'ואל אדגרטון (שנוצר גם הוא, כך מסתבר, בהשראת הסרט התיעודי של היימס). הוא אמנם אינו "אמנותי", והוא אולי לא היה מועמד לאוסקרים, אבל בסופו כן תניפו אגרוף באוויר ותצעקו "יש". באחריות.