רוברט רדפורד, שהלך לעולמו בגיל 89, אולי לא היה שחקן גדול. אבל הוא היה כוכב ענק. אחד הגדולים אי פעם, אפילו.
כשהיה בשיא תהילתו, בשנות השבעים, אי אפשר היה לעצור אותו. הוא היה נער הזהב ההוליוודי האולטימטיבי; סמל מין שרמנטי ו-וואספי שהתברך בחיוך שמסוגל לספק חשמל למדינה שלמה. וגם לאחר מכן, בתחילת שנות השמונים, כאשר בחר לעשות פיבוט ולעבור לצידה השני של המצלמה, היה קשה מאוד להתעלם ממנו. לראיה, "אנשים פשוטים", סרט הביכורים שלו כבמאי, גבר על "השור הזועם" (!!), וזכה בלא פחות מארבעה אוסקרים, ביניהם בקטגוריית הסרט והבמאי.
רדפורד לא היה שחקן "חשוב", כפי שמרלון ברנדו או ג'יימס דין היו שחקנים חשובים, והטווח שהוא הפגין על המסך היה די מוגבל (הוא גילם את אותה דמות, פחות או יותר, בכמעט כל סרטיו). אבל הוא כן השתתף בשורה ארוכה של סרטים מושלמים, ובהחלט סייע להפוך אותם לקלאסיקות על-זמניות. "כל אנשי הנשיא", למשל, שעסק בפרשת ווטגרייט, היה ונשאר אחד ממותחני הפרנויה הגדולים ביותר שיצאו מהוליווד. כנ"ל לגבי "שלושת ימי הקונדור", שבו הופיע לצד פיי דאנווי.
לצד התפקידים שעשה בכמה מהסרטים הגדולים של שנות השבעים, רדפורד גם אהב לבדר את מעריציו, והוא עשה זאת לעיתים קרובות. "קיד וקאסידי" ו"העוקץ", לדוגמה - שיתופי הפעולה הקלילים והמשובחים שעשה עם חברו הטוב, פול ניומן - עדיין מהווים הוכחה לכך שהוליווד מסוגלת ליצור בלוקבאסטרים שלא נס ליחם כשהיא רק רוצה בכך. שלא לדבר על הקלאסיקות הרומנטיות שלו, שכוללות את "יחפים בפארק" (לצידה של ג'יין פונדה) ו"כך היינו" (עם ברברה סטרייסנד).
הכריזמה הבלתי נדלית של רדפורד גם שירתה אותו היטב כאשר פנה לעסוק בנושאים אחרים שהיו קרובים לליבו. הוא היה אקטיביסט נמרץ הרבה לפני שהדבר היה אופנתי, ופעילותו למען הקולנוע העצמאי בארצות הברית - שנעשתה בעיקר באמצעות פסטיבל סאנדנס, שאותו הקים באמצע האייטיז - הגיעה לשיאה בראשית שנות התשעים במהפכה ששינתה את פניה של הוליווד לחלוטין.
בעשור האחרון רדפורד היה שקט. את סרטו האחרון ביים ב-2013, ומאז הוא בעיקר הסתפק בהופעות אורח קצרות בשוברי קופות: ב"קפטן אמריקה: חייל החורף" גילם דמות של נבל שקרצה למותחני הפרנויה שבהם כיכב בשנות השבעים. פה ושם גם ניסה להזכיר לעצמו (ולנו) שעדיין יש לו את מה שצריך כדי להחזיק סרט שלם על כתפיו. הוא עשה זאת באופן נפלא במותחן ההישרדות "הכל אבוד", שם הופיע לבדו על המסך לכל אורך הדרך, בתור ספן שסירתו טובעת בלב האוקיינוס.
למרות שסרטו הראשון כבמאי הניב לו אוסקר, רדפורד לא הצליח להפוך לבמאי משמעותי. למעשה, מעמדו הלך ונחלש עם כל סרט נוסף שהוציא תחת ידיו. גם לא תמצאו יותר מדי תפקידי משחק משמעותיים ברזומה שלו אחרי 1980. ובכל זאת, ממש לא צריך להתאמץ כדי למצוא בגוף העבודות שלו פנינים.
"הטוב מכולם", למשל, הוא אחד מסרטי הספורט האדירים והמרגשים של שנות השמונים. "סניקרס", מצידו, שיצא בתחילת הניינטיז, הוא מותחן מחשבים מהנה ומבדר מהסוג שכבר לא עושים יותר. ובואו לא נקפח את "הצעה מגונה" הטראשי, שבו רדפורד הציע לדמי מור לשכב איתו תמורת מיליון דולר (למגינת ליבו של וודי הארלסון), או את "משחקי ריגול", מותחן פעולה יעיל וקצבי שהציב אותו לצד יורשו הטבעי, בראד פיט.
בין אם הייתם מעריצים שלו ובין אם לא, אין מצב שלא נהניתם מחברתו של רדפורד מתישהו. במשך שישה עשורים הוא היה חלק בלתי נפרד מהוליווד ומהזכרונות הקולנועיים שלנו. וכך ימשיך להיות.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו