למה הסרט המועמד ל-12 פרסי אופיר לא מצליח להרשים

הסרט הקצר "איה", של הבמאים מיכל ברזיס ועודד בן נון, יצא לאקרנים בישראל ב-2012, זכה להצלחה רבה ואף היה מועמד לאוסקר. כעת, מגיע אלינו "שפה זרה", שלוקח את הסרט הקצר - שנמשך ארבעים דקות בלבד - ומרחיב אותו לאורך של סרט עלילתי מלא. התוצאה יוצאת הדופן אולי לא תהיה מועמדת לאוסקר, אבל היא כן מועמדת ללא פחות מ-12 פרסי אופיר, ובפסטיבל ירושלים האחרון, שם התקיימה הבכורה המקומית שלה, גם הוענק לה פרס התסריט הטוב ביותר.

שרה אדלר ("שנת אפס", "בורג") מככבת גם הפעם בתור איה, אישה נשואה שבתחילת הסרט מגיעה לנתב"ג על-מנת לאסוף את בעלה, ואילו אולריך תומסן שב ומגלם את הגבר הסקנדינבי הזר שאותו איה מחליטה לאסוף במקום (למרות שהפעם הוא מעצב תאורה במקצועו, ולא מבקר מוזיקה).

כמו בסרט הקצר, גם כאן השניים מתחילים לעשות את דרכם לירושלים ברכבה של איה, בעודם מפלרטטים בעדינות מגושמת, אך בשלב מסוים ברזיס ובן נון מחליטים לסובב את ההגה ולקחת את הסיפור לכיוון אחר. איה שבה הביתה ומוצאת שם את בעלה האקדמאי (יחזקאל לזרוב), שחזר מהשדה בכוחות עצמו. אבל עושה רושם שלאיה אין ממש כוח אליו ולתעופה העצמית שלו, ובכלל, נראה שהחיים הבורגניים שלה חונקים ומשעממים אותה. האם הגבר הזר שאספה משדה התעופה הוא הפתרון לחוסר הסיפוק שהיא חשה פתאום?

המהלך העלילתי והרגשי שברזיס ובן נון מבקשים לבצע ב"שפה זרה" מאתגר ושאפתני, ובמסגרתו איה יוצאת למסע לבדיקת גבולות ולגילוי עצמי. היא פורצת את המסגרת הזוגית שלה, שבה לבית המלון הירושלמי שבו מתאכסן הגבר הסקנדינבי, ומוצאת את עצמה נמשכת לריגושים, למסתורין ולסכנות שמתלווים לעשיית דברים בסתר. אלא שאז, כפי שקורה לא פעם, הדברים מתחילים לצאת משליטתה.

מידת ההנאה שלכם מ"שפה זרה", ומידת העניין שלכם במסע האקזיסטנציאליסטי והלא תמיד לוגי שעומד במרכזו, תהיה תלויה במידת האהדה והסבלנות שתגלו כלפי הדמות הראשית שלו, איה. לכל אורך הסרט אנו עוקבים אחריה ומתלווים אליה בעודה עושה דברים אימפולסיביים וקיצוניים, ולי לפחות היה קצת קשה "לזרום איתה" ולקבל את כל בחירותיה ותגובותיה (שלא פעם גולשות למחוזות התימהון והנדנוד). למעשה, בשלב מסוים היא די התחילה לעלות לי על העצבים.

בתוך כך, על אף שהסרט עשוי היטב, מצולם נפלא (בידי גיא סחף) ומכיל מספר רגעים יפים ומדויקים, "שפה זרה" מתקשה לייצר תנופה ולהתגבש לכדי יצירה סוחפת ומעמיקה, ויש בו משהו מעט מיושן שמרגיש מאוד-מאוד רחוק ומנותק מישראל 2025. מה שנותר הוא אסופה מסוגננת של אפיזודות קצרות - חלקן מוצלחות יותר, חלקן מוצלחות פחות - שעוסקות בזוגיות, בשגרה השוחקת, וברצון ובצורך להמציא את עצמנו ואת חיינו מחדש.

העניינים מגיעים לשיאם בסיקוונס הסיום המפתיע (והקפקאי) של הסרט, שמבקש מהצופים לבצע קפיצה לוגית נוספת ולהתמסר לקסם הקולנועי החמקמק והמסתורי שהוא מציע. לצערי לא הצלחתי (וניסיתי פעמיים).

יש ב"שפה זרה" לא מעט מורכבות ותעוזה, ואני בהחלט מעריך אותו על כך. אך הוא לא הפעיל אותי רגשית, הוא לא שכנע אותי, וככל שהוא נמשך, כך גם חשתי שהוא הולך ומתרחק ממני. הוא אמנם ייתן לזוגות הנשואים שביניכם על מה לחשוב ועל מה לדבר. אבל באופן אישי, אהבתי את "איה" הרבה יותר.

"שפה זרה", ישראל 2025