הבמאי האמריקאי המוערך דארן ארונופסקי ("רקוויאם לחלום", "המתאבק", "ברבור שחור") מגיש את סרטו הטוב ביותר מזה שנים עם "נתפסו על חם" - קומדיית פשע אלימה, אפלה וניהיליסטית שמתרחשת ברחובות ניו יורק, אי אז בסוף שנות התשעים.
מצד אחד, זהו ללא ספק הסרט הכי כייפי שארונופסקי יצר בחייו - דמיינו שילוב סוחף ומבדר בין "שגעון של לילה", של מרטין סקורסזה, לבין מהתלה טיפוסית של גאי ריצ'י. מצד שני, רבים מסימני ההיכר המלחיצים של ארונופסקי נוכחים גם כאן, וזו ממש אינה יצירה מרוככת או מדוללת שמנסה להתחבב על הקהל הרחב. אם כבר, להיפך.
הכוכב העולה אוסטין באטלר ("אלביס") מככב בתור האנק - שחקן בייסבול צעיר ומבטיח מהחוף המערבי שנפצע לפני שהספיק לממש את הפוטנציאל. כעת האנק עובד כברמן בניו יורק, מתחזק מערכת יחסים עם פרמדיקית סקסית (זואי קרביץ), ומשתדל להתעסק בענייניו. אלא שהדבר הופך לבלתי אפשרי לאחר ששני גנגסטרים רוסים מגיעים לבניין שלו כדי לחפש את השכן הפאנקיסט שגר דלת לידו (ושביקש מהאנק לשמור על החתול שלו בהיעדרו).
מפה לשם, האנק חוטף מכות רצח ומוצא את עצמו נסחף אל תוך פרשייה פלילית מסוכנת שבה מעורבים גם גורמים עלומים נוספים. האם יצליח לצאת מזה בחתיכה אחת? בואו נגיד שהסיכויים נראים די קלושים.
כבר ראינו סרטים רבים מסוגו של "נתפסו על חם", וארונופסקי ממש לא ממציא כאן שום דבר חדש. ובכל זאת, קשה מאוד שלא לזרום איתו ועם ההרפתקה האורבנית המבדרת והמפותלת שהוא מתזמר עבור האנק.
בתור התחלה, אוסטין באטלר עושה עבודה נהדרת בתפקיד הראשי ואינו מתקשה לשאת את הסרט על כתפיו החסונות. הוא כריזמטי, הוא פגיע ואנושי, הוא דומה לבראד פיט הצעיר, הוא נראה מעולה בלי חולצה - מה עוד צריך?
בתור המשך, גם דמויות המשנה שמקיפות את האנק מצוינות. בין אם אלה שני הגנסטרים הרוסים, בין אם אלה שני הגנסטרים החרדים (!) שצצים בהמשך (ושמגולמים באופן מופתי בידי לייב שרייבר ווינסנט דנופריו), ובין אם אלה דמויות משנה אחרות שצצות לאורך הדרך - כולם מצליחים להיות זכירים ומשעשעים, וכולם מותירים את חותמם החיובי על הסרט (בהקשר זה יש לציין גם את הופעותיהם החטופות של גריפין דאן, כוכב "שגעון של לילה", שצץ בתור הבוס של האנק, ואת הראפר אקשן ברונסון, שמגלם את אחד הקליינטים הקבועים בבאר).
בתוך כך, ארונופסקי מנווט את ההתרחשויות ביד קלה ובהנאה גלויה, כאילו שגילה מחדש את הכיף שבעשיית סרטים. הסרט עשוי ביצירתיות, בתנופה ובחדווה, המבנה התסריטאי שלו מאפשר לו להחליף הילוכים בפתאומיות ולשמור על עניין תמידי, וגם הפסקול הכאילו-תקופתי (שכולל ארבעה שירים חדשים של הלהקה הבריטית Idles) מקפיד לתת בראש ולשדרג את האווירה.
ניו יורק סיטי נראית נפלא והופכת עד מהרה לדמות בפני עצמה (לא יהיה זה מוגזם לומר ש"נתפסו על חם" הוא מכתב האהבה של ארונופסקי לעיר שבה נולד וגדל), ועל הסרט גם שורה שכבה דקה וחמימה של נוסטלגיה וערגה לימים פשוטים יותר, שמוסיפה גם היא להנאה.
סרטיו האחרונים של ארונופסקי ("אמא!", "הלווייתן") היו מאוד יומרניים, מאוד כבדים, ומאוד לא מוצלחים (לפחות לטעמי). ב"נתפסו על חם", קצת נראה כאילו שהיוצר הוותיק מבקש לחזור למקורות ולאתחל את עצמו מחדש. אם תשאלו אותי, הוא לגמרי מצליח. בידיים של במאי פחות מוכשר ומחוייב, זה יכול היה בקלות להפוך לסתם עוד סרט פשע קומי ששוכחים מקיומו חמש דקות אחרי שהוא מסתיים. אבל לא בידיו של ארונופסקי. בתחילת דרכו הוא היה אחד הבמאים האהובים עלי. "נתפסו על חם" הזכיר לי למה.
"נתפסו על חם", ארה"ב 2025
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו