למרות שמו העברי המטופש, "נגעת נרצחת" ("Talk to Me", במקור), שיצא ב-2022, הפך את התאומים האוסטרלים דני ומייקל פיליפו ל"דבר הבא" בעולם האימה.
המבקרים היללו, הצופים הצעירים צבאו על האולמות, וסרט הביכורים העצמאי והקיצוני של השניים גרף כמעט 100 מיליון דולר בקופות (כנגד תקציב של כ-4 מיליון דולר בלבד).
כעת, התאומים שבים אלינו עם סרטם השני, "להחזיר אותה", שלוקח את הדברים למקומות אפילו עוד יותר קיצוניים, אפלים ומזעזעים מסרט הביכורים הקטן והנבזי שלהם.
גם הפעם קבלת הפנים בסך הכל נלהבת ומפרגנת. אך לי לפחות היה קשה מאוד לצפות בו, ובשורה התחתונה, יותר משהוא הפחיד או הרשים אותי, הסרט החדש בעיקר הגעיל ודחה אותי. וממש לא בקטע טוב.
העלילה עוסקת באנדי ובפייפר כבדת הראייה – אחים חורגים צעירים, חביבים וטובי לב שמאבדים את אביהם ממש בתחילת הסרט, ונותרים לבדם בעולם. מכיוון שלאנדי עדיין לא מלאו שמונה עשרה, רשויות הרווחה אינן מאפשרות לו לאמץ את אחותו, כפי שהוא מבקש, ובמקום זאת, השניים נשלחים לגור בביתה של לורה (סאלי הוקינס) – עובדת סוציאלית לשעבר שעדיין מתאבלת על מותה הטרגי של בתה (שהייתה עיוורת גם היא).
למרות שלורה מקבלת אותם בסבר פנים יפות, מהרגע הראשון ברור שמשהו אצלה לא לגמרי יושב במקום, ואי הנוחות רק גוברת לאחר שאנדי ופייפר פוגשים באוליבר, ילד אילם בן עשר עם מבט קריפי במיוחד, שאומץ גם הוא בידי לורה. מה הסיפור של לורה ושל אוליבר? מה הם רוצים משני האחים הנחמדים שלנו? לא בטוח שתרצו לדעת.
גם "נגעת נרצחת" עסק בדמויות צעירות (שגילן נע בין 14 ל-17) שקורים להן דברים נוראיים. אך ב"להחזיר אותה" האחים פיליפו בהחלט עולים מדרגה בכל מה שקשור לאלימות ולאכזריות שמופנית כלפי קטינים.
אנדי, פייפר ואוליבר עוברים התעללויות פיזיות ונפשיות מגוונות מידיה של לורה כמעט מהרגע הראשון, כאשר נראה שמטרתו העיקרית של הסרט היא לזעזע ולצלק את הצופים, ולחצות בדרך כל קו אדום אפשרי.
אין כאן הומור, וגם אין כאן נחמה, תקווה, קתרזיס או פואנטה. רק רוע אנושי ניהיליסטי ובלתי נסבל שמוצג לנו במסגרתו של סיפור על-טבעי שטחי ונטול תובנות העוסק באבל ובטראומה. וזה רק הולך ומקצין ככל שהסרט נמשך.
סאלי הוקינס, שמגלמת את האם המאמצת השטנית, מוכרת לנו מתפקידים חייכניים ואופטימיים בסרטים כמו "חופשייה ומאושרת", של מייק לי, ו"פדינגטון", שם גילמה את אמו המאמצת של הדב חובב המרמלדה. ב"להחזיר אותה" היא מלוהקת לתפקיד שונה מאוד, והיא עושה אותו באופן משכנע ביותר.
הבעיה היא שהדמות המטורללת שהיא מגלמת ממצה את עצמה כמעט מיד. הכוונות שלה ברורות לכל מי שראה כמה סרטי אימה על-טבעיים בחייו, וכך גם שיטות הפעולה הנוראיות שלה.
ברגע שמבינים שאין לה (או לבמאים) גבולות, הגזלייטינג והסדיזם שאותם היא מפנה כלפי שלושת ילדיה המאומצים הופכים לצפויים מאוד (בכל סצינה ניתן פשוט להניח שהיא תעשה את הדבר הכי מזעזע מבין האפשרויות שעומדות בפניה, וכך אכן קורה).
גם שלושת הילדים מגישים הופעות משחק מרשימות ומשכנעות, וקשה מאוד שלא לרחם עליהם. הדבר רק מוסיף ומדגיש את העובדה שאין כל הצדקה או תירוץ למה שהאחים פיליפו מעוללים להם. איזו הנאה ניתן לשאוב מסרט שכל כולו התעללות בקטינים חסרי ישע? איזה מסר מבקשים האחים להעביר לנו? האם הם בעצם מבקשים לגרום לנו להבין את מניעיה של לורה? ואם כן, האם זה באמת נראה להם (או לכם) הגיוני?
האם כל מה שצריך לעשות בימינו כדי ליצור סרט אימה מדובר הוא לנפץ טאבואים ולזעזע את הצופים עד עמקי נשמתם? האם השלב הבא יהיה לעשות סרט אימה שמתרחש בגן ילדים? או שאולי פשוט יתחילו להקרין סרטי סנאף בקולנוע? כל כך הרבה שאלות מטרידות. כל כך מעט תשובות.
כאמור, "להחזיר אותה" זוכה לביקורות חיוביות בסך הכל, ונראה שאני נמצא הפעם בעמדת מיעוט. לא נורא. אין ספק שהאחים פיליפו מוכשרים. אבל אני ממש לא אוהב את מה שהם עושים עם הכישרון שלהם, ואני כלל לא בטוח שאני מצפה לסרטם הבא.
אני אמנם מחבב את ז'אנר האימה (ואפילו נתתי ל"שעת הנעלמים", שעוסק גם הוא, בדרכו, בילדים, לא פחות מחמישה כוכבים). אבל אני לא בהכרח הולך לקולנוע כדי לסבול, כדי להיכנס לדיכאון, או כדי לחוות חוויות טראומתיות. אני לא באמת זקוק לתזכורת תקופתית לכך שהעולם הוא מקום אכזרי וחסר רחמים שמתעלל בחלשים ובאלה שהכי זקוקים להגנה.
לא מצאתי ב"להחזיר אותה" כל ערך מוסף. גם ערך בקושי מצאתי בו. נכון, הוא יגרום לכם לכסות את העיניים עם הידיים ולנענע את הראש מצד לצד כלא מאמינים. סביר להניח שגם יהיו כמה רגעים מזעזעים מתוכו שיהיה לכם קשה מאוד למחוק מהזיכרון. אבל מה החוכמה הגדולה? דבר דומה קורה לי בכל פעם שאני צופה בחדשות.
"להחזיר אותה", אוסטרליה 2025
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו