למרות בניסיו דל טורו, טום הנקס וסקרלט ג'והנסון: זה סרט שנגמר לו האוויר

מעריציו שלווס אנדרסון("ראשמור", "משפחת טננבאום", "מלון גרנד בודפשט") ימצאו מה לאהוב גם ב"העוקץ הפיניקי", סרטו העלילתי ה-12 במספר של היוצר האמריקאי המוערך. כל היתר, לעומת זאת, יכולים לוותר, שכן הסרט החדש לא נועד לרכוש לאנדרסון חברים חדשים, ואם אינכם מתחברים לסגנון הכה ייחודי והכה מזוהה שלו, הסיכויים שזה ישתנה הפעם שואפים לאפס.

במרכז העלילה הפעלתנית, שמתרחשת בראשית שנות החמישים של המאה שעברה, אנו מוצאים את ז'ה ז'ה קורדה (בניסיו דל טורו הנהדר), איש עסקים מפוקפק, אקסצנטרי ולא אהוד במיוחד. מזה שנים, יריביו מנסים לפגוע במיזמים העסקיים שלו ואף לחסלו. אך קורדה מסתמן כבר בתחילת הסרט ככוח טבע בלתי ניתן לעצירה, וניסיונות ההתנקשות בו נכשלים פעם אחר פעם (מה שנוטה להניב תוצאות משעשעות).

על כל פנים, לאחר שעוד ניסיון להתנקש בו אינו צולח, קורדה מחליט לזמן את בתו הנזירה ליסל (מיה ת'ריפלטון, בתה של קייט וינסלט) לפגישה שבה הוא ממנה אותה ליורשת הבלעדית שלו.

ליסל, שלא ראתה את אביה שנים (ושגם חושדת שהוא אחראי לרצח של אמה), נאלצת להסכים, ומשם השניים יוצאים למסע הזוי ומסחרר במטרה להציל את מפעל חייו של קורדה – פרויקט תשתיות שאפתני, מורכב ועצום ממדים במדבריות המזרח התיכון – ולשקם את מערכת היחסים שלהם.

מי שמתלווה אליהם הוא פרופסור ביורן (מייקל סרה), מורה פרטי מנורבגיה שמרחיב את השכלתו הכללית של קורדה כשמתגלים חורים בלו"ז.

הבעיה העיקרית של "העוקץ הפיניקי" היא שהוא לא מצטבר ליותר מדי. לא מבחינת מומנטום, ולא מבחינה אמוציונאלית. נקודת המוצא של הסיפור אמנם מבטיחה, ויש בו כמה וכמה רגעים חביבים. אך בכללותו, מסע הדילוגים העסקי של קורדה וליסל בין השותפים לפרויקט ממצה את עצמו בשלב יחסית מוקדם, והוא פשוט אינו מעניין, מצחיק או מבריק מספיק בכדי להחזיק סרט שלם על כתפיו.

הכוכבים ההוליוודיים שמקיפים את דל טורו (טום הנקס, בריאן קרנסטון,סקרלט ג'והנסון, בנדיקט קמברבאץ'), ושצצים להופעות אורח במהלך המסע בתור שותפיו לפרויקט, אינם מוסיפים יותר מדי הפעם (מלבד ביל מארי, אולי, שמספק הופעת אורח קצרצרה בתור אלוהים), ובשלב מסוים של הסרט ממש אפשר לחוש כיצד נגמר לו האוויר.

מי שבכל זאת הופך את "העוקץ הפיניקי" למשהו שראוי לצפות בו הוא בניסיו דל טורו, שזוכה כאן בתפקיד ראשי נדיר. ההופעה הווירטואוזית והמרשימה שלו כקורדה אינה משעממת לרגע, ודל טורו מצליח להזריק אל תוכה מידה נאה של אנושיות ופגיעות, שמאזנת את ההיתוליות המסוגננת של אנדרסון, ושמספקת לו קונטרה רגשית מסוימת. סצינת האמבטיה, למשל, שמוצגת בהילוך איטי על רקע הקרדיטים בפתיחת הסרט (ושמלווה בקטע מלנכולי ושמיימי של איגור סטרווינסקי), מפעימה לחלוטין. וישנן דוגמאות נוספות.

גם הדינמיקה בין דל טורו לבין מיה ת'ריפלטון הצעירה, שמגלמת את בתו, מוצלחת בסך הכל. אך למרות שסצינת הסיום של הסרט מצליחה להיות גם יפה וגם נוגעת ללב, התחושה העיקרית שמתלווה לצפייה בה היא שאנדרסון לא באמת "הרוויח" אותה ביושר, ושמשהו קצת התפספס לו הפעם.

ובכל זאת, למרות שמדובר באחת היצירות היותר מינוריות (והפחות סוחפות) של אנדרסון, "העוקץ הפיניקי" רחוק מלהיות סרט בלתי ניתן לצפייה. הוא מהיר. הוא יצירתי. יש לו את בניסיו דל טורו בתפקיד הראשי. אפשר ליפול חזק יותר, אם תשאלו אותי.

"העוקץ הפיניקי", ארה"ב 2025