הדייט שתקע אותי: הקומדיה הרומנטית הזאת פשוט איומה

קוראים יקרים, שימו לב! "מאץ' מושלם" ("The Materialists", במקור) אולי נראה ונשמע כמו קומדיה רומנטית קלילה ומהנה שבמרכזה משולש אהבים. אולם בפועל, סרטה השני של התסריטאית-במאית סלין סונג (שהייתה מועמדת לאוסקר התסריט עבור יצירת הביכורים שלה, "חיים שלמים") הוא פחות או יותר כל דבר מלבד סרט "מצחיק" ו/או "רומנטי".

הוא כתוב רע. הוא עשוי רע. הוא משוחק רע. הוא טרחני, מתיש ונטול תשוקה. אפשר לנחש את הסוף שלו מבלי לצפות בו. הוא אומר את המובן מאליו שוב ושוב ושוב. והכי גרוע, אין בו טיפה של כיף. אם לדבר בכנות, ממש לא ציפיתי לסבול ככה.

במרכז העלילה: דקוטה ג'ונסון ("חמישים גוונים של אפור", "מאדאם ווב") מגלמת את לוסי - שדכנית ניו יורקית מיומנת ומצליחה שנקרעת בין איש פיננסים מאוד עשיר (פדרו פסקל) לבין אקס מאוד תפרן (כריס אוונס).

הבעיה? ג'ונסון היא שחקנית מוגבלת ולא משכנעת שמגישה את כל השורות שלה בדיוק באותה אינטונאציה ועם בדיוק אותה הבעה עייפה. הכימיה שלה עם פסקל ועם אוונס אפסית, והכתיבה והבימוי של סונג אינם מחמיאים לה ו/או מסייעים לה להיכנס לעניינים או להעלות הילוך.

אין לסרט הזה קצב. אין לו שמחת חיים. הכל מקרטע ומשווע לזריקת אדרנלין. הדיאלוגים הרפטיטיביים מתנהלים בעצלתיים ומלווים בהמון-המון שתיקות מיותרות ומעיקות. למה בעצם? למה זה תורם בדיוק? בשלב מסוים כבר הפסקתי לשאול.

המצב אינו טוב בהרבה בגזרת הגברים. גם פסקל וגם אוונס לכודים בתוך דמויות קלישאתיות ושטחיות להפליא שכל תכליתן היא לייצג סטטוס סוציו-אקונומי. קסם אישי? שנינות? יצרים בלתי נשלטים? סקס, רחמנא ליצלן? הצחקתם את סונג. חוץ מזה, בטח הרבה יותר מתחשק לכם לשמוע שיחה נוספת על כך שאהבה היא כמו מתמטיקה ועל כך שנישואים הם לא יותר מהחלטה עסקית. מה, לא?

"מאץ' מושלם" הוא סרט מתיש ומגוחך שעושה המון-המון טעויות, אבל אני מניח שניתן היה לסלוח לו על חלקן אם רק היה מפסיק לקחת את עצמו כל כך ברצינות ופשוט מנסה לבדר אותנו. במקום זאת, נראה שסונג נחושה לעשות בדיוק את ההפך - מה שרק הופך את הדברים שקורים בו לעוד יותר מגוחכים.

ה"תובנות" של הסרט בסיסיות בקטע מביך. כריס אוונס מבוגר בעשור לפחות מכדי לגלם את "השחקן הכושל שעדיין ממלצר וגר בדירת שותפים". ה"תחפושת" שלוסי עוטה על עצמה כשהיא יוצאת למשימת "בילוש" גרמה לי לצחוק בקול רם (לא נראה לי שזו אמורה להיות הכוונה). ההחלטה להשתמש במקרה של תקיפה מינית כקטליזטור שמוביל ל"משבר" הבלתי נמנע שמפציע במערכה השלישית, מבוצעת ברישול ובחוסר רגישות, ומותירה טעם רע. אפשר להמשיך ולהמשיך, אבל נראה לי שהבנתם את הראש.

קל לדמיין את ג'וליה רוברטס או את מג ראיין מככבות בסרט עם עלילה דומה לזו של "מאץ' מושלם" בשנות התשעים. קל לדמיין את ג'ון קיוזאק ואת קולין פירת' מגלמים את הגברים שמקרקרים סביבן. קל לדמיין כיצד תסריטאית כמו נורה אפרון ובמאי כמו ג'יימס ל. ברוקס היו לוקחים את הסיטואציה הבסיסית הזאת - שכזכור, מתרחשת בעולם הדייטינג של עשירי מנהטן - והופכים אותה לזהב טהור.

מה שקשה לעשות, לעומת זאת, הוא להבין מה גרם לסלין סונג לחשוב שהיא תוכל להמציא את ז'אנר הקומדיות הרומנטיות מחדש עם סרט יומרני, טיפשי וחצי אפוי שמתעקש לא לתת לקהל את מה שהוא מצפה לקבל (ושאחר כך עוד מוצא את החוצפה ואת היוהרה כדי לטפוח לעצמו על השכם בשביעות רצון עצמית כאילו פיצח את האטום או משהו). למה לתקן משהו שאינו שבור? לא ברור. בכל מקרה, המאץ' הזה הוא פחות או יותר ההפך ממושלם.

"מאץ' מושלם", ארה"ב 2025