יגרום לכם לישון עם האור דלוק: לא כל יום סרט אימה מקבל ציון 10

אם "ברברי", סרט הביכורים של התסריטאי-במאי זאק קרגר מ-2022, סימן אותו כיוצר מוכשר ומבטיח, הרי שסרטו החדש, מותחן האימה"שעת הנעלמים" ("Weapons", במקור), כבר מעלה אותו לליגה של הגדולים באמת.

כמו במקרה של "חייו של צ'אק", העיבוד הנהדר לנובלה שלסטיבן קינגשיצא לאקרנים מוקדם יותר הקיץ, גם במקרה דנן מומלץ לדעת על הסרט כמה שפחות לפני שצופים בו, שכן הסיפור עצמו – שבאמת קצת מזכיר את יצירותיו של סטיבן קינג – הוא לא העיקר. העיקר הוא האופן המענג, המפותל והלא לינארי שבו הסיפור הזה מסופר.

מה שכן ניתן לומר מבלי לעשות ספויילרים, הוא שהעלילה מתרחשת בעיירה כל-אמריקאית טיפוסית, ושהיא עוסקת במקרה מפחיד, משונה ולא מוסבר שבמהלכו כיתה שלמה של ילדים התעוררה באמצע הלילה (ב-02:17, ליתר דיוק), יצאה מהבית בריצה, ולא שבה. לאן רצו הילדים? מדוע לא חזרו? היכן הם כעת? מי אחראי לכך? כל כך הרבה שאלות. כל כך הרבה הורים מודאגים שדורשים תשובות.

באופן טבעי, הקהילה הקטנה נקרעת בעקבות המקרה המזעזע, וחיצי אשמה מופנים כלפי ג'סטין (ג'וליה גארנר), המחנכת המופנמת של הכיתה שילדיה נעלמו. ג'סטין, מצידה, מנסה ליצור קשר עם אלכס, הילד היחיד מהכיתה שלא נעלם יחד עם חבריו. מנהל בית הספר (בנדיקט וונג) אוסר עליה לדבר עמו, אך ג'סטין מתעקשת לנסות בכל זאת.

בינתיים, אנו פוגשים גם את ארצ'ר (ג'וש ברולין), אביו האגרסיבי וחסר האונים של אחד הילדים הנעדרים, את פול (אלדן ארנרייך), שוטר משופם שהיה בעבר בן זוגה של ג'סטין, ואת ג'יימס (אוסטין אברמס), ג'אנקי פטפטן שמתגורר ברחובות. כל אחד מהם קשור לסיפור איכשהו, וככל שהסרט מתקדם כך התמונה תלך ותתבהר.

אבל כאמור, הסיפור הרבה פחות חשוב מהדרך שבה קרגר מספר אותו, ומהרגע הראשון של "שעת הנעלמים" פשוט ברור שאנחנו נמצאים בידיים טובות.

ההקדמה הקצרה מניחה את היסודות העלילתיים ביעילות מרשימה וסוחפת, תוך כדי שהיא מהדהדת סרטים אפיים ואיקוניים כמו "מגנוליה" ו"דוני דארקו". לא יהיה זה מוגזם לקבוע שהפתיחה המצמררת שקרגר מתזמר כאן במיומנות תהפוך לאיקונית גם היא.

משם התסריט מתפצל לחלקים (או פרקים), כאשר כל חלק מובא מנקודת המבט של דמות אחרת באנסמבל. לעיתים יש חפיפה בין האירועים המוצגים. לעיתים ניתנות תשובות לשאלות שעלו באחד ה"פרקים" הקודמים. לעיתים עולות שאלות חדשות.

בכל מקרה, חלקי הפאזל הולכים ונבנים באיטיות אך בבטחה, תוך כדי שהם מספקים שורה ארוכה ומסחררת של רגעי שיא, וחושפים שורה ארוכה של השפעות סינפיליות שכוללות שמות כמודיוויד לינץ', פול תומאס אנדרסון,קוונטין טרנטינווכריסטופר נולאן.

קרגר מפגין שליטה מוחלטת בכל הכלים שעומדים לרשותו, ונע ללא כל קושי או מאמץ בין אימה ופחד, לעצב ודיכאון, להומור ואבסורד (כן, שכחתי לציין שבנוסף לכל, גם יש כאן כמה קטעים מצחיקים מאוד).

הדמויות בשרניות, פגומות, ומעוררות הזדהות, ומערכות היחסים הלא צפויות ביניהן חושפות עומקים ורבדים נוספים. בתוך כך, כל חברי האנסמבל עושים עבודה יוצאת מן הכלל - עד כדי כך שקשה מאוד לבחור מישהו אחד שמתבלט מעל היתר.

על פניו, "שעת הנעלמים" הוא סרט אימה. אבל למעשה הוא הרבה יותר מזה. הוא סרט על קהילה בהתפרקות. הוא סרט על בדידות. הוא סרט על התמודדות עם שדים. הוא סרט על התמודדות עם אבל (קרגר החל לכתוב אותו כדי להתמודד עם מותו הפתאומי של חבר קרוב).

אין בכך לומר שלא תמצאו כאן רגעי בהלה שיגרמו ללב שלכם לקפוץ לתקרה. אבל מה שהופך את חוויית הצפייה לכל כך מסעירה, עשירה ומספקת הם דווקא כל הטאצ'ים האנושיים היפים שמקיפים את הרגעים האלה.

במהלך הצפייה בסרט קצת הרגשתי כאילו שאני צופה במתעמל קרקע שמבצע תרגיל ארוך ומורכב בגמר אולימפי. מהשניות הראשונות אמנם ניתן להבין שמדובר במתעמל מוכשר ביותר, וביצועיו מרשימים מאוד (כמו גם דרגת הקושי). אך האם הוא יצליח לסיים את התרגיל כמו שצריך ומבלי למעוד? בואו נחזיק אצבעות שכן!

היו כמה רגעים לקראת היישורת האחרונה של "שעת הנעלמים" שבהם חששתי שקרגר הולך לפקשש את הנחיתה על המזרן. לא נעים לומר, אבל זה מה שקורה ברוב סרטי האימה שמקדישים את מרבית דקותיהם לבניית תעלומה מסתורית ומלהיבה, רק כדי להתיר אותה באופן סתמי ומאכזב ברגע האחרון. כך למשל אני מרגיש כשאני צופה בסרטיו של הבמאי המוערך יתר על מידה ג'ורדן פיל.

אני שמח לומר שזה ממש-ממש לא מה שקורה כאן. להיפך. שני החלקים הטובים ביותר של הסרט הם דקותיו הראשונות ודקותיו האחרונות. הוא מתחיל ומסתיים בשיא. כמובן שכל מה שבין לבין גם מצוין. אבל הסוף של הסרט פשוט מרים אותו לרמה אחרת ומבהיר שקרגר הוא הדבר האמיתי. זה כל כך חולני. כל כך מטורף. כל כך מצחיק. כל כך קתרטי. אני לא יכול לחכות לצפות ב"שעת הנעלמים" שוב. נכון לעכשיו מדובר בסרט השנה.

"שעת הנעלמים", ארה"ב 2025
ציון: 10