17 מיליון הדולר שחברת ההפצה ניאון שילמה עבור מותחן האימה העצמאי "צמודים" בפסטיבל סאנדנס האחרון הפכו את יצירת הביכורים של התסריטאי-במאי מייקל שנקס לאחד הסרטים המדוברים והמסקרנים של 2025. כעת, עם עלייתו של הסרט לאקרנים המקומיים, ניתן לומר שההייפ לא ממש עזר לו. לפחות לא במקרה שלי.
זהו אמנם זוועתון חביב ואינטליגנטי, שמתהדר בקונספט דוחה ואטרקטיבי ובכמה רגעים ויזואליים מבריקים. אבל באותה נשימה, גם לוקח לו המון זמן להתניע ולהיכנס להילוך, הגיבורים שלו לא חביבים או כיפיים במיוחד, וחובבי ז'אנר ה-Body Horror יתקשו למצוא בו בשורה חדשה (או בשר חדש, לצורך העניין). אז מומלץ לתאם ציפיות.
סיפורנו עוסק בטים ומילי (דייב פרנקו ואליסון ברי, הנשואים במציאות), זוג בעל ותק של עשור שנמצא על פרשת דרכים. הוא עדיין מנסה לפרוץ בתור מוזיקאי, אבל מתחיל להבין שזה כנראה לא יקרה. היא, מצידה, מטפחת קריירה "משעממת" כמורה, וכעת משרת ההוראה החדשה שלה תאלץ אותה ואת טים לצאת מהעיר ולהתמקם מחדש בכפר. כמובן שטים לא מאוד מבסוט מכך. אבל הוא מסכים למעבר בכל זאת.
מערכת היחסים הגם ככה מתוחה של הזוג המעט מעיק שלנו מקבלת תפנית דרמטית נוספת לאחר שהשניים מאבדים את דרכם במהלך טיול ביער הסמוך לביתם החדש. מפה לשם, הם מועדים ונופלים אל תוך סוג של מקדש עתיק, שמוסתר מן העולם, ובצמאונו הרב, טים לוגם מהמים הצלולים והטעימים למראה שזורמים שם. טעות ענקית, טים!
כאן בעצם הסרט סוף סוף מתחיל, ובאופן לא מוסבר, טים ומילי הולכים והופכים לבלתי נפרדים - אבל לא בקטע מליצי. הם ממש נמשכים זה לזה כמו מגנטים. הם מתחילים להידבק זה לזה כמו איזולירבנד. כשהם ישנים איברי הגוף שלהם פועלים באופן עצמאי כדי לקרב אותם אחד לשני (ולהפך).
אל תשאלו אותי למה. אל תשאלו אותי איך. אל תשאלו אותי מתי הדחף הבלתי נשלט הזה להתמזג פיזית אחד עם השני מתחיל ומתי הוא נפסק. אין כאן ממש חוקים או היגיון פנימי, למרבה הצער. אבל למזלם של הצופים, הסיטואציה הלא מוסברת הנ"ל כן מצליחה לייצר כמה רגעים משעשעים/מזוויעים. המוצלח שבהם, מן הראוי לציין, מתרחש במהלך סצינת מין שממאנת להסתיים.
על כל פנים, העניינים הולכים ומחריפים ובאופן בלתי נמנע גם מגיעים לטריטוריות הגועל נפש שבהן ביקרנו ממש לאחרונה ב"The Substance" ("יופי מסוכן" בעברית), סרט אימת הגוף המצוין עם דמי מור ומרגרט קוואלי.
טים ומילי נדרשים לגלות תושייה ותעוזה במאמצם להישאר נפרדים זה מזה, עד הסוף המר – ובהקשר זה, מומלץ להיזכר במה צ'כוב כתב לגבי מסור חשמלי שמוצג במערכה הראשונה. בתוך כך, לא ברור מה בדיוק הסרט מנסה לומר על מערכות יחסים סימביוטיות (או על מערכות יחסים באופן כללי). אך השורה התחתונה של הסרט בהחלט מטרידה.
דייב פרנקו ואליסון ברי נותנים את הכל בתפקידים הראשיים, ואני מתכוון לזה במובן הכי מילולי של המילה. ברצינות, בלי הגזמה, אין חלק אחד של הגוף שלהם שנותר כאן מחוץ לתחום. השניים גם נמנים על מפיקי הסרט, ואפשר לומר שהם לגמרי "הולכים על זה". מה חבל, אם כן, שהדמויות שהם מגלמים אינן מצליחות לעורר כל אהדה. גם טים וגם מילי מעצבנים – כל אחד מסיבותיו ובדרכו – והם הכי מעצבנים כשהם ביחד.
כאמור, לוקח ל"צמודים" המון זמן להתחיל לזוז, ועד לרגע שזה קורה הצופים נדונים לדקות ארוכות של פרצופים מבואסים ורגעי קרינג' זוגיים שיגרמו לכם לשאול "למה אתם פשוט לא נפרדים?".
מצד אחד, כל מי שנמצא במערכת יחסים יוכל להזדהות עם התכנים, ופרנקו וברי מבצעים את הסצינות האלה באופן מאוד משכנע. מצד שני, מי רוצה לראות סרט על שני אוהבים בלתי נסבלים שמתקשים לקבל החלטות לגבי עתידם?
בשורה התחתונה, למרות שהוא הרבה פחות חד, ממוקד ומרשים מ"The Substance", ולמרות שהוא טיפה פחות חכם ומקורי ממה שהוא חושב שהוא, "צמודים" הוא סרט ביכורים מוצלח למדי שמסמן את הגעתו של כישרון חדש. יש בו כמה שורות מצחיקות. יש בו כמה רגעים זכירים. השיר שנבחר לחתום אותו מושלם. לא יודע אם הייתי משלם 17 מיליון דולר עבורו. אבל לגמרי הייתי ממליץ לכם ללכת לראות אותו עם דייט.
"צמודים", ארה"ב 2025
