הבמאי אלי כהן עשה לא מעט דברים לאורך הקריירה, אבל דווקא אותו מפגש עם אלון אבוטבול ז"ל, בקיץ לפני 40 שנה, התקבע בליבו. "אלון היה ונשאר חלק מתולדות חיי", הוא משוכנע. "כן, בגלל הסרט ההוא - 'שתי אצבעות מצידון'".
עד קיץ 1985 נודע כהן כבמאי של סרטים דוקומנטריים. כאשר פרצה מלחמת לבנון ב־1982, היה זה דובר צה"ל שגייס אותו למילואים, שבמסגרתם צויד בצלם ובמקליט כדי לתעד את הקרבות.
"ב־84' פנה אלי דובר צה"ל דאז, יעקב אבן, ואמר: 'אנחנו תקועים בלבנון ומגלים שם תופעות של שחיתות, אלימות והתנהגות פרועה. היינו רוצים שתעשה סרט הדרכה למפקדים, שיכירו את הבעיה ויטפלו בה'. לא אמר מה לעשות, אלא סמך עלי".
כהן החליט לביים סרט מלחמה, כשהמפיקה בפועל היתה יחידת ההסרטה של דובר צה"ל. הצוות שייך להם, הלוקיישן היה הכי אותנטי - העיירה אל־ח'יאם בדרום לבנון - והשחקנים היו חייבים להיות חיילים בסדיר או במילואים.
לתפקידים הראשיים לוהקו רוני פינקוביץ' ז"ל ושאול מזרחי, אבל כהן חיפש שחקן נוסף שיגלם את ג'ורג'י החייל הפשוט.
"שתי אצבעות מצידון" זכה באותה השנה בפרסי סרט השנה ובמאי השנה, ואלון אבוטבול זכה בפרס שחקן המשנה
"יורם, העוזר שלי, אמר שיש בחור שכבר הופיע בסרט, רק שהוא קצת לא ממושמע ונדמה לו שהוא במעצר, במחנה. אמרתי לאלי דורי, המפיק מדו"צ, שאני רוצה לראות אותו. אלון הגיע פרוע, עליז, מלא שמחת חיים. אמרתי 'טוב מאוד, הוא מתאים'. ברור לכולם שבסרט אבוטבול הוא חייל ממוצא צפון־אפריקני, כשג'ורג'י, בתסריט, אמור להיות רומני. אבל ידעתי שזה בול, כי אלון היה מפוצץ בכריזמה, רק לא ידעתי עד כמה הוא מוכשר".
הופיע במלוא הדרו
זה היה סרט שנעשה בתקציב אפסי, אבל כשצה"ל מסייע מאחור. לפעמים אם בהפקה רצו ג'יפ לצילומים ולא היה, אז שלחו שני טנקים במקום. "זה היה הליך יצירה בין חוקי ללא חוקי, בן חורג", כהן צוחק. "היינו אז בלבנון וחיזבאללה החל לירות. שאלתי את עצמי איך צה"ל יעמוד בזה אם יכריזו ששני חיילים נפצעו כשהם בעיצומה של סצנה בסרט? אבל חלק ניכר מהצלחת 'שתי אצבעות מצידון' נובע מהעובדה שצילמנו במקומות אמיתיים, מוקפים בחיילים אמיתיים".
"העובדות היו על המסך הגדול, כולם בסרט הזה הם שחקנים טובים, אבל אלון היה פשוט כמה צעדים לפניהם"
פינקוביץ' היה הגיבור שנשא את המסר שדובר צה"ל רצה להעביר: חייל צריך להישאר בגבולות ההומניזם גם אם הוא נמצא במצוקה וסכנה. רק שהמצלמה התאהבה באבוטבול, הפרוע.
"הסרט נעשה בחלקו מתוכנן לפי תסריט, אבל בחלקו כאימפרוביזציה", כהן מסביר. "סצנות שלמות נוספו ונכתבו במיוחד עבור אלון ודברים אחרים ירדו. זה כאב לשחקנים האחרים, חשבו שאני עושה פרוטקציות, אבל אין טובות כשעושים סרט. העובדות היו על המסך, כולם שחקנים טובים, אבל אלון היה כמה צעדים לפניהם".
זוכר סצנה מיוחדת?
"אם היו עושים סרט המשך על ג'ורג'י בן ה־50, היו כנראה מוצאים אותו בפוסט־טראומה, כי היתה שם סצנה לילית שבה אלון מפחד ויורה לכל עבר. צועקים לו 'חדל, תפסיק', והוא יורה עד שנגמרים הכדורים. זוכר שניגשתי כדי לשבח אותו וראיתי שהוא בוכה, התרגש כל כך מההופעה של עצמו, ממש נכנס לזה".
חשבת שיש לכם מוצר מנצח?
"כשהעריכה נגמרה אמרנו שנעשה הקרנת מבחן וזימנו כמה סמלים, בוגרי לבנון. הם יצאו מההקרנה נרעשים, אחד מהם אמר שהוא רועד, כי הרגיש שהסרט מחזיר אותו ללבנון. הצבא החליט שאם ככה, אז נפיץ אותו לכולם. אני חשבתי שיוכלו להקרין אותו אולי פעמיים ב'צוותא' ופעם נוספת בסינמטק. משהו קטן".
גם המפיצים לא ממש התלהבו. רובם טענו שהציבור, שהתרגל לשמוע בחדשות על קרבות וחיילים, יתקשה לקבל סרט מלחמה נוסף. אבל היה זה המפיץ ג'יי ("שיש") קולר שהחליט לקבל על עצמו את ההפצה.
"קולר, שגם היה אחראי על יחסי הציבור, קלט שאלון הוא הקטר שיוביל את הקמפיין והתרכז בו בכרזה הרשמית של הסרט, אף שהוא לא הגיבור", כהן מספר. "הוא מופיע באותה תמונה במלוא הדרו. מלוכלך מבוץ עם מטפחת על הראש, במין חיוך שפשוט מתפוצץ ויוצא אליך".
"ידעתי שהוא יפרוץ"
"שתי אצבעות מצידון" זכה באותה שנה בפרסי סרט השנה ובמאי השנה, ואלון אבוטבול זכה בפרס שחקן המשנה. הסרט הגיע לפסטיבל קאן ולפסטיבל טורונטו וזכה להתעניינות עולמית, אבל בשל עקשנות ומשא ומתן כושל הוא לא פרץ את גבולות הארץ.
בישראל הוא היה להיט. לא "הקרנה בצוותא", אלא יותר מ־900 אלף צופים שהפכו אותו לאחד הסרטים הנצפים בתולדות הקולנוע הישראלי. חשוב לציין שהיוצרים והמשתתפים לא טעמו אז מהצלחתו הכלכלית - רכוש צה"ל.
"ראיתי אותו רק פעם אחת בקולנוע, אבל שמעתי שאנשים הלכו כמה פעמים", כהן מספר. "אלון התקדם מאז ללא מאמץ, פשוט נתקלו בו מפיקים ובמאים. לא היה לי ספק שהוא יפרוץ".
מאז אמצע שנות ה־80 אבוטבול וכהן בן ה־84 נפגשו מדי פעם, אבל הקשר היה די רופף - עד שלפני 12 שנה לוהק הבמאי לתפקיד בסרט "ההיא שחוזרת הביתה", שם אבוטבול כיכב בתפקיד הראשי.
"מלהקת זכרה שבעבר שיחקתי ולקחה אותי לסרטה של הבמאית מיה דרייפוס", כהן מספר. "אלון היה הכוכב הגדול, וזו היתה פגישה מצחיקה ומרגשת. מצחיק, כי הפעם לא הייתי צריך לתדרך אותו".
איך הגבת כאשר שמעת על מותו?
"אנחנו מוקפים בידיעות על הרוגים, ובמובן מסוים חושבים שאנחנו חסינים, אבל זו היתה מהלומה ממקום לא צפוי. בחור בן 60, צעיר. נדהמתי והצטערתי".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו