אני מכיר את אלון מאז שהיינו נערים, בערך בני 16 או 17. כבר אז שיחקנו בסדרות בערוץ הראשון. הייתה לנו חברה משותפת, והתיידדנו דרכה. הוא למד בתיכון "תלמה ילין", אני התחלתי לעבוד ומשם המשכתי ללימודי משחק בבית צבי. שנינו שיחקנו כבר אז בסרטים - אני ב"פצעי בגרות", והוא ב"שתי אצבעות מצידון".
אחרי הצבא נפגשנו שוב לצילומי הסרט "אחד משלנו". הסרט הזה, שהפך לאחד החשובים והמוכרים בקולנוע הישראלי, היה משמעותי מאוד לשנינו. בצילומים היינו צמודים - גם על הסט וגם מחוצה לו. אלון היה שחקן מאוד מתמסר. היה בו תום וילדותיות במובן הכי חיובי של המילה. הוא התמסר לתפקידים ולפרטנרים שלו. מבחינתו, להיכנס לצילומים של סרט עם עוד שחקן - היה לעבור פרק חיים ביחד.
היינו נפגשים הרבה גם מחוץ לסט - עושים כושר, יוצאים לבלות. בצילומים עצמם הוא היה מאתגר. שחקן ספונטני מאוד, מאלתר, לא צפוי. זה דרש ממני להיות בכוננות, והוציא ממני דברים טובים. אף פעם לא ידעתי מאיפה תגיע הבחירה הבאה שלו. הוא הפתיע אותי תמיד.
הסרט הצליח ונשארנו בקשר לאורך השנים. תמיד ידענו מה קורה אחד אצל השני. לפעמים נפגשנו, לפעמים דיברנו, ואז הוא נסע לארצות הברית והקשר היה יותר טלפוני או דרך המסנג'ר.
לפני כמה שנים, כשציינו 30 שנה ל"אחד משלנו", נפגשנו שוב - דן תורן, אלון ואני. היינו שלישייה אז. ועכשיו רק אני נשארתי.
לפני חודש וחצי דיברנו שיחה ארוכה. דיברנו על מוזיקה. יצא שבמקביל שנינו התחלנו לעסוק בזה - אני עם להקת רוק, הוא גם. שיתפנו אחד את השני. סיפרתי לו שיש לי הופעה, והוא אמר: "איזה כיף, תארח אותי!",אמרתי לו שאשמח.
וזה היה הדבר האחרון ששמעתי ממנו.
הביאה לפרסום: מאיה כהן
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו