הקולנוע הישראלי המסחרי ממשיך להשתכלל, להשתפר ולהתעלות לגודל השעה. זו המסקנה העיקרית שעימה יצאתי מהאולם בתום הקרנת "לשחרר את שולי סאן" - סרט ההמשך שובר השיאים ללהיט הענק מ-2021.
מדובר אמנם בסרט מטופש ומקושקש לחלוטי, אבל זו ממש אינה חלטורה. זוהי יצירה מושקעת עם ערכי הפקה גבוהים שנראית פגז ועשויה בכישרון רב. שלושת החבר'ה החרוצים שמובילים אותה - אסי ישראלוף, שלום מיכאלשווילי וציון ברוך, שגם מקבל קרדיט על עריכה, מפגינים תזמון קומי מושלם ועובדים שעות נוספות כדי לדחוס כמה שיותר פאנצ'ים, טיקים, נוזלי גוף ומשחקי מילים איומים אך משעשעים אל תוך תשעים דקותיו של הסרט.
בתוך כך, נראה שחברי השלישייה, יחד עם שותפיהם היצירתיים, גם הפנימו לפחות חלק מהביקורת שהופנתה אליהם בעקבות הפרק הקודם, ובחרו לנסות ולתקן הפעם ולו במעט את הרושם - מבלי לפגוע בגרוטסקיות, בוולגריות ובטעם הרע שמשמשים כאן כרכיבי יסוד חיוניים. העובדה ש"שולי סאן" היה מצליח מאוד בקופות גם ללא מקצה השיפורים הנ"ל, רק גורם לי להעריך עוד יותר את העובדה שמישהו התעקש לבצע אותו בכל זאת.
כפי שאתם בוודאי כבר יודעים, הפעם הסיפור לוקח את גיבורנו ליפן כדי לשחרר את שולי (דוד שאול) מידיהם של גנגסטרים מהמאפיה המקומית, שחטפו אותו כי התרשמו מיכולתו לשלב ביצירתיות בין המטבח היפני למטבח התימני. מי שעוזרות להם במשימתן הכלל לא פשוטה הן בת שבע, בעלת המסעדה שבה עובד שולי - התגלית המרעישה אמה מדינג, שעושה עבודה יוצאת מן הכלל בתפקידה הקולנועי הראשון, ורובוטית משוכללת וכאילו אנושית (המגולמת בידי אושיית רשת סינית בשם babyslow), שמצטרפת למסע גם היא.
כצפוי, הסביבה החדשה ומלאת הגירויים התרבותיים הזרים מספקת אינספור הזדמנויות לשיגועים קומיים, מוצלחים יותר ומוצלחים פחות, ולמחוות לסרטים שכולם מכירים ואוהבים כמו "קיל ביל", "קרטה קיד", "צרות גדולות בצ'יינהטאון" וכן, גם "מרי פופינס".
הבימוי של בן בכר (שביים גם את הסרט הקודם) קצבי, קליל ומדויק לכל אורך הדרך, האווירה הכאוטית והדינמיקה בין הדמויות מזכירות לא פעם את אלה של סרטי "בדרך לחתונה עוצרים בווגאס", הצילום של לאל אוטניק עושה שימוש בגוונים עזים שמהדהדים את סרטי ג'ון וויק (ובמיוחד את הפרק האחרון, שהתרחש בחלקו ביפן), והפעלולים והאפקטים רחוקים מלהיות מביכים או חובבניים.
בדומה ללא מעט סרטים מקומיים מן העת האחרונה (כמו "ההילולה 2", "נאנדאורי" או "מאמא" למשל), גם "לשחרר את שולי סאן" הוא סרט אסקפיסטי - במובן הכי מילולי של המילה - שממלט את דמויותיו ואת צופיו מישראל לשעה וחצי. אולי אין בו ביקורת כלפי המדינה, אך לאחר חטיפתו של שולי, אף אחת מהדמויות גם לא מעלה על דעתה לפנות לרשויות כדי שאלה יעזרו לאתרו ולשחררו (אולי במקרה, אולי לא). במובן זה, מעניינת גם הבחירה לשלב בסרט הופעות אורח של יצחק רבין ושמעון פרס דווקא.
אז כן, נהניתי מ"שולי סאן" הרבה יותר ממה שחשבתי שאהנה. אבל בכל זאת היה דבר אחד בסרט שהפריע לי מאוד: התוכן השיווקי. יש דרכים רבות לשלב מותגים ומסרים פרסומיים בסרטים, אבל הדרך שבה זה נעשה כאן היא ככל הנראה הגרועה והמקוממת מכולן. בכל כמה דקות, אחת הדמויות פשוט מזכירה את שמו של מותג זה או אחר, וזה נעשה בצורה מאוד לא מעודנת שמאוד לא מכבדת את הקהל.
שזורים אל תוך התסריט, תמצאו בין השאר אזכורים לרשת מסעדות ישראלית, לשלל מותגים של קשת שנמנית על מפיקי הסרט, לרשת בתי קולנוע שקשורה גם היא להפקה, ולחברת ביטוח שממש שוכתבה אל תוך העלילה באופן אגרסיבי. זה קורה יותר מדי. זה נטול טעם. זה מוציא מהריכוז. זה הורס. זה לא מגניב. אין לזה הצדקה. ואל תגידו לי "זה סרט ממש יקר. צריך להחזיר את ההשקעה איכשהו". זה לא תירוץ. גם כי יש דרכים לעשות את זה כמו שצריך (ע"ע "מתחרים", של לוקה גואדנינו – סרט שגדוש בלוגואים ובמותגים, ובכל זאת, זה לא מפריע כלל), וגם כי סדרת "לשחרר את שולי" היא בוננזה כלכלית. לא צריך להיות חזירים, ואפשר גם לחשוב על הקהל שכבר נתן לכם ממיטב כספו ורכש כרטיס. למה שיקבל גם כל כך הרבה פרסומות בזמן הסרט עצמו?
בקיצור, אם אפשר קצת להרגיע ולעדן את העניין לקראת הסרט השלישי (שיסיים את הטרילוגיה), אודה לכם מאוד (ואני בטוח שלא רק אני, אגב). אבל חוץ מזה, אחלה סרט. להיט קיץ מוצדק לחלוטין. אחת ההפתעות המפתיעות של השנה.
"לשחרר את שולי סאן", ישראל 2025
ציון: 3.5 כוכבים
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו