לפני שעלה לבמה במדיסון סקוור גארדן ב-21 באוגוסט 2017, הזמר בילי ג'ואל קיבל החלטה שהדהדה הרבה מעבר לעולם המוזיקה. כשהוא עונד טלאי צהוב על דש חליפה שחורה, ביקש "איש הפסנתר" להתחבר לא רק לעברו המשפחתי אלא להביע קול של מחאה, 70 שנה לאחר שהסמל הזה סימן את משפחתו לרדיפה בגרמניה הנאצית. התמונה התפרסמה במהרה בכל כלי התקשורת המובילים, ובסרט הדוקומנטרי החדש שלו מבית HBO, ג'ואל (76) מדבר לראשונה בגלוי על הטראומה הבין דורית והגאווה שמאחורי אותו רגע.
"כעסתי", משחזר ג'ואל בסרט שיצרו סוזן לייסי וג'סיקה לוין. "הנה, הם צועדים ברחוב אמריקני עם 'היהודים לא יחליפו אותנו'. נלחמנו במלחמה כדי להביס את האנשים האלה". אירוע "צעדת הימין המאוחד" בשרלוטסוויל פתח פצעים ישנים ודרש חשבון נפש גם מצידו. בסרט הוא תוקף בחריפות את תגובת הנשיא טראמפ לאירועים ("יש אנשים טובים בשני הצדדים") ומצהיר: "הוא היה צריך להגיד: 'אלה אנשים רעים'. אין פה מקום לספק. נאצים הם לא אנשים טובים". הטלאי הצהוב לא היה רק אקט אישי, הוא היה גם אוניברסלי. "לא משנה מה, תמיד אהיה יהודי".
View this post on Instagram
שנים רבות נמנע ג'ואל, זוכה שישה פרסי גראמי וכותב הבלדות הגדולות של הלב האמריקני מלדבר בפומבי על יהדותו, אבל בסרט הדוקומנטרי החדש, אולי בשל בריאותו הרעועה בשנים האחרונות ומה שמסתמן כסיומה של קריירת המוזיקה ארוכת השנים שלו המחסומים יורדים.
הסיפור לא מתחיל בברוקלין או בברונקס אלא דווקא בנירנברג גרמניה. אביו של ג'ואל, הלמוט (בהמשך הווארד), היה בן עשר כשהיטלר תפס את השלטון. משפחת ג'ואל הייתה דוגמה ליהודים גרמנים מתבוללים, משכילים ובעלי מפעל טקסטיל מצליח. "אבא שלי עשה בר מצווה וזהו", נזכר ג'ואל, "אבל בגרמניה אם המשפחה שלך יהודית, אתה יהודי". בית המשפחה שכן בצמוד לפארק לויטפולדיין, בו נערכו עצרות נאציות והלמוט צפה על הכול מגדר הבית. "קשה לדמיין את הטראומה", אומר ג'ואל. הפגיעה הייתה מהירה: המשפחה סומנה בעיתון האנטישמי Der Sturmer , הלמוט סולק מבית הספר, והג'ואלים איבדו הכול כולל העסק. האירוניה הייתה אכזרית: לאחר שנאלצו למכור את המפעל בהפסד, הוא הפך ליצרן הפיג'מות המפוספסות של מחנות הריכוז. "הן יוצרו במפעל של משפחת ג'ואל", הוא מגלה.
View this post on Instagram
הבריחה הפכה להכרח והמשפחה נמלטה לשווייץ עם מסמכים מזויפים. "אם הסבים שלי היו נתפסים ברכבת עם המסמכים שכתוב עליהם 'יהודי', היו שולחים אותם מיידית למחנה ריכוז", מספר ג'ואל. "זה היה נס". אך גם בארה"ב לא הגיע שקט. הלמוט, פסנתרן קלאסי רדוף טראומה, עזב את אמו של ג'ואל ואת אחותו כשהיה בן שמונה ונסע לאירופה. ג'ואל גדל מנותק מאביו ולמד את סיפורה של המשפחה באיחור דרך אחיו למחצה, אלכסנדר (כיום מנצח בעל שם). באיחוד מחודש בווינה שהתרחש בעת סיבוב הופעות, ג'ואל מגלה שאביו סייע בשחרור דכאו עם הצבא האמריקני, חוויה שעל פי עדותו של אלכסנדר "זעזעה אותו לעומק". גם היום, מול גל אנטישמיות מחודש, ג'ואל לא ממהר להסיק מסקנות. "אני עדיין מנסה לחבר את החלקים", הוא מודה.
מעבר לסיפור ההיסטורי המשפחתי, הסרט הדוקומנטרי שחלקו השני ישודר ב-25 ביולי, פורש יריעה רחבה על כל חייו של ג'ואל - האהבות, האובדן, המאבקים האישיים והקשרים שהשפיעו על הכתיבה המוזיקלית הייחודית שלו. הוא כולל קטעי הופעות נדירים, סרטונים משפחתיים שלא נחשפו בעבר ותמונות אישיות, לצד ראיונות אישיים עם ג'ואל עצמו, בני משפחתו, חברים ותיקים ובני דורו בתעשיית המוזיקה כמו ברוס ספרינגסטין ופול מקרטני. היוצרים לא מהססים לעסוק גם בנפילות, במשברים האישיים, ביחסים המורכבים עם דמויות מפתח ובתקופות האפלות באופן כן ובלתי מתייפייף, ובכך יוצרים פורטרט אינטימי ומלא של אחד מכותבי השירים הגדולים בתרבות האמריקנית.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו