אביתר שטיינר ואביב סולומון-שטיינר, בני 28, איש קולנוע ותקשורת ומורה לחינוך מיוחד, זוג נשוי מרמת גן, מצפים לבנם הראשון שעתיד להיוולד. ההתרגשות בשיאה. הימים מלאי ציפייה, תקווה וצחוק. כך מתחיל סרטו הדוקומנטרי והאישי של אביתר שטיינר "בין חורף לאביב" שיוצג היום (שישי) בסינמטק תל אביב במסגרת הקרנת סרטי הבוגרים של בית הספר לקולנוע בסמינר הקיבוצים.
תחושת האושר העילאית משתנה עם לידת בנם ארבל, שטורפת את הקלפים. אחרי הלידה אביב מתחילה להתנהג בצורה שלא אופיינית לה. היא לא יוצאת מהמיטה, והדיכאון שלה, שמגיח לחייהם באחת, מותיר את אביתר בהתמודדות יומיומית עם הטיפול באביב ובארבל, נקרע בין אשתו ששוכבת במיטה לבנו שזקוק לחום ואהבה.
כמי שגדל בבית ציוני-דתי וכעת לא מאמין באלוהים, הוא מייחל לרגע בו המשפחה שעליה חלם תחזור למציאות נורמלית. הסרט, שמחולק לשלושה פרקים: היריון, משבר והתמודדות, מוצג מנקודת מבטו של אביתר, ומורכב בעיקר מצילומים ביתיים הן של תקופת ההיריון, עם הבדיקות, השיחות, והמחשבות על איך זה יהיה, ועד לחיי היומיום העכשווים שמנכיחים את הדיסוננס, ומציפים את הקשיים שצצו בין רגעי האושר והתקווה למציאות שהתנפצה.
היום, כשבנם כבר בן שלוש והתקופה החשוכה מאחוריהם, מספרים אביתר ואביב על התקופה ההיא, וגם על השליחות שיש בסרט שמנציח אותה.
"כשהתחלתי לצלם בכלל לא חשבתי על סרט, הייתי באמצע שנה ב' בלימודי קולנוע, אביב הייתה בהיריון, ואמרתי אולי אני אצלם את זה, בלי לדעת מה אעשה עם זה, זה נראה לי מגניב וצילמתי המון", מספר אביתר. "ואז הגיעה הלידה, וקרה מה שקרה, והכל קיבל פתאום קונטקסט שונה. כשהתחלתי את השנה הרביעית בלימודים והיה צריך לקבל החלטה מה יהיה פרויקט הגמר, החלטתי לשלוף שוב את המצלמה, דווקא בתקופה הלא פשוטה, ובעצם לספר את הסיפור".
"אני בהתחלה לא ידעתי שהוא מצלם אותי. אם הייתי יודעת כנראה שלא הייתי מסכימה", מחייכת אביב. "וכשגיליתי את זה לקח לי זמן לעכל את זה. כשהבנתי שהוא הולך לעשות מזה סרט אמרתי שיש פה איזו שליחות, שזה חשוב, שצריך לדבר על נושא הדיכאון אחרי לידה, נושא שלא מספיק מדובר".
היום היא בריאה ומאושרת, ולדבריה "לקח לי כמעט שנתיים להגיע למקום הזה, היום ברוך השם אני מאוזנת".
אביתר, במשך שנתיים לא פשוטות אתה בעצם מצלם את מה שעובר עליכם?
"בגדול כן, הייתי כבר בחדרי עריכה, וצילמתי תוך כדי, להתאים את הצילומים לדברים שאני מחפש. פיתחתי אסטרטגיות איך לצלם בלי שהיא תדע, להניח את המצלמה רחוק, על כיסא נמוך, לשים עליה חולצה, היה לי ברור שיש פה משהו מיוחד, וגם לא היה לי ספק שהיא תצא מזה ובימים טובים יותר אראה לה, והיא תאשר את זה. וזה מה שקרה".
תחושת השליחות שאביב דיברה עליה, גם אתה הרגשת אותה בתיעוד הדיכאון שלה מהזווית שלך?
"במידה מסוימת כן. הרבה אנשים שהתייעצתי איתם אמרו לי שיש לי פה משהו מיוחד ביד, הזדמנות לספר סיפור ולהביא את נושא הדיכאון אחרי הלידה מנקודת מבט של הגבר בבית שצריך לטפל באשתו ובילד והכל נופל עליו".
אביב: "רואים הרבה פעמים בסרט שאביתר מאכיל אותו ונמצא איתו בבית כשאני לא שם, זה גרם לי להרגיש נורא כשצפיתי בזה".
אביתר: "יש איזה מתח שאני כל הזמן מתמודד איתו בין הבמאי שאני רוצה להיות לבין תחושת השליחות והמסר שחשוב להעביר. אני מבין את החשיבות, כל הזמן אומרים לי כמה הסרט חשוב. ואכן בחדר העריכה היה לי ולעורך שלי מהותי לעשות משהו חשוב - אבל יחד עם זאת, לא להתפשר על היצירה ועל אמירה יצירתית ואמנותית".
אתה מתייחס בסרט לעובדה שגדלת בבית דתי, שכיום אתה לא מאמין אבל באותה תקופה ייחלת לימים הטובים שיגיעו.
"נכון, גדלתי בבית דתי, מתנחלים בדולב, וזה חלק ממי שאני, ובסרט ספרתי את הסיפור שלי בקטנה, להנכיח את כל המשקעים שאני סוחב איתי לתוך הסיפור הזה, ואני משלב גם קטעי ארכיון מהילדות. היום אני לא מאמין, ובסרט אני אומר שאני מבין שאין תכלית ואין אלוהים וזה רק אנחנו מול כל העולם.
"הרבה שנים חיפשתי תכלית, משמעות. בסוף הבנתי שהמשמעות היא אני, שהפכה לאנחנו, למשפחה שלנו, ולכן גם הקושי שהגיע היה נקודת שבר מאוד גדולה".
יש לכם מחשבות על ילד נוסף?
אביב: "אני מאוד רוצה עוד ילד, ואני בעיקרון מחכה לאישור של אביתר (צוחקת)".
אביתר: "אני חושש, גם שזה יחזור, וגם אני מפחד מהטלטלה שהדבר הזה יביא איתו, להכנס להיריון ולהביא עוד ילד בלי קשר זה טלטלה וסוף סוף יש קצת יציבות ובא לי עוד מזה".
אביב, נשים במצבך שיקראו את הראיון הזה, שיצפו בסרט. איזה מסר תרצי להעביר להן?
"שזה עובר, שהדרך היא קשה מאוד וצריך להיות סבלנים, ולמצוא את הטיפול הנכון. הטיפולים שלי הצילו אותי. גם אני בהתחלה לא האמנתי שזה יעבור, אבל צריך לזכור שזו דרך ארוכה ושיש נקודת אור בסוף".
אביתר: "היו תקופות שלא האמנתי שזה יעבור, זה נראה היה לי רחוק כל כך, ואני מאוד שמח שעשיתי את הסרט כי זה מאוד החזיק אותי, העשייה שלו הייתה תרפיה בשבילי".
אני מניחה שהתקופה הזאת פגעה בזוגיות.
אביב: "מאוד פגעה".
אביתר: "אנחנו היום בטיפול זוגי, בתהליך של שיקום, הייתה תקופה ארוכה שזה היה על השולחן, שחיכינו שאביב תתייצב ונוכל ללכת לטיפול".
אביב: "חשוב לי להגיד למי שסובלת מזה שתדבר, שלא תתבייש, כי יש בזה המון בושה. לי הייתה המון בושה, אבל צריך לדבר על זה וללכת לבדוק עד שמגיעים לטיפול הנכון, כי זה מציל חיים. אני לא רציתי לצאת מהמיטה, הרגשתי שאני לא רוצה כלום. לא רוצה לעבוד. לא רוצה את הילד. רציתי שהעולם יעצור ושיתנו לי להיות בדיכאון שלי ושיעזבו אותי בשקט. לא רציתי שאף אחד יעזור לי.
"אבל אחרי שהבנתי שאם לא ארים את עצמי בשביל ארבל אני פשוט אאבד את הקשר שלי איתו, ובעידוד המשפחה שדחפה ללכת לטיפול ולעזרה - בסוף, אחרי תהליך, הרמתי את עצמי".
אביתר: "אני לא זה שחווה את זה, אבל לפחות מהחוויה שלי, הדבר הכי חשוב זה ההכרה שלה עם עצמה במה עובר עליה. עצם היכולת להגיד 'לי יש דיכאון', זו הייתה דרך ארוכה רק בשביל להגיע להכרה הזאת, וכשזה קרה דברים התחילו להסתדר".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו