יש סרטים שמתחננים להיכנס לקאנון ויש כאלה שפשוט מתפרצים פנימה, כמו שר הורוביץ', למסיבת קוקטייל ומבהירים לכולם - "אני כאן כדי להישאר". "קלולס", שיצא ב-1995 בתקציב של 12 מיליון דולר בלבד (והכניס פי חמישה בקופות), לא היה עוד קומדיית תיכון - הוא היה הצהרת כוונות תרבותית אולטרה מודעת לעצמה שהפכה לשפה, לאופנה ולמדריך הישרדות חברתי. שלושה עשורים אחרי, זה עדיין הסרט שמוזכר בכל רשימת "הכי משפיעים", בכל דיון על אייקוני נוער ובכל שיחה על איך נולדים קאלטים אמיתיים.
ג'יין אוסטן פוגשת את בוורלי הילס: מחוכים החוצה, ליפ גלוס פנימה
לפני שהחצאית המשובצת הצהובה הפכה לאייקון, "קלולס" היה ריבוט מבריק של קלאסיקה ספרותית. איימי הקרלינג לקחה את "אמה" של ג'יין אוסטן - רומן שנון, אירוני, מלא ביקורת על מעמדות, נישואין ושטחיות חברתית באנגליה של תקופת הריג'נסי - ושתלה אותו בלב בוורלי הילס של דור ה-MTV.
אם באחוזות הריג'נסי דיברו על מחוכים, ייחוס משפחתי ונדוניה, כאן עברו לשפה של ליפ גלוס, מותגים וארון דיגיטלי שממיין בגדים בלחיצת כפתור. שר הורוביץ' הפכה לאמה וודהאוס על סטרואידים: מתערבת בעניינים של כולם, בטוחה שהיא יודעת הכי טוב, אבל מגלה שגם לה אין מושג. רק שהפעם במקום תה של אחר הצהריים יש מסיבת בריכה.
קאסט שלא מתבגר (או לפחות פול ראד לא)
הקסם של "קלולס" לא היה רק בתסריט אלא גם בליהוק. אלישיה סילברסטון, עד אז "הבחורה מהקליפים של אירוסמית'", הפכה בן לילה לשר הורוביץ' - גיבורה נשית שכולם רוצים להיות או לפחות להכיר. פול ראד גילם את ג'וש - האח החורג הכי לא אח חורג שיש, ומאז ועד היום לא נראה כאילו התבגר אפילו יום אחד.
סטייסי דאש העניקה לדמות של דיון את כל הסנוביות, החוכמה והחברות שצריך כדי לשרוד את בוורלי הילס. אליסה דונובן הייתה רג'ינה ג'ורג' המקורית בתפקיד אמבר המרשעת, ובריטני מרפי המנוחה בתפקיד טאי הביאה את הפגיעות, החן והקסם של "הילדה החדשה והאבודה".
קאלט שמסרב להיעלם
"קלולס" לא היה סתם סרט נעורים - הוא הפך לתופעה. כל שורה, כל לוק, כל גלגול עיניים נכנסו לפנתיאון. החצאית הצהובה, הארון הדיגיטלי, ה-"Whatever" עם האצבעות - כולם הפכו לסמלים.
עד היום בני נוער משחזרים את הלוקים בטיקטוק, הקליפ של איגי אזליה ("Fancy") הוא מחווה רשמית וסרטוני "איך נראה הארון של שר" ממשיכים לצבור צפיות. ההשפעה לא הסתיימה בגבולות הסרט: "קלולס" הוליד סדרת טלוויזיה מצליחה, סדרת ספרים, קומיקס, מחזמר בימתי, אינספור מחוות בתרבות הפופ ומהדורות מיוחדות.
עכשיו, לפי הדיווחים, סילברסטון חוזרת לא רק בתפקיד הראשי אלא גם כמפיקה לסדרת המשך חדשה שמביאה את שר הורוביץ' לעידן הסטרימינג - ניסיון מובהק לשתות ממעיין הנעורים, להחזיר את הקסם ואולי להוכיח שגם בעשור החמישי לחייה שר הורוביץ' עדיין יודעת לעשות לכולם בית ספר.
אופנה, טכנולוגיה ודימוי עצמי
האופנה ב"קלולס" לא הייתה רק בגדים - היא הייתה שפת גוף, הצהרת זהות, חומת מגן. מונה מיי, המעצבת, יצרה מלתחה שמורכבת ממותגי על לצד מציאות מחנויות יד שנייה והפכה כל פריים למסלול דוגמנות. הסצנה האייקונית שבה שר מסבירה לשוטר שעוצר אותה שהיא לובשת אלאיה (מעצב אופנה יוקרתית) כאילו זו עילה חוקית לעצור את העולם היא לא רק בדיחה - היא שיעור: אופנה היא לא רק מה שאת לובשת אלא איך את עומדת מאחוריה.
היום, כשכל אחת יכולה להוריד אפליקציית סטיילינג ולדעת מה ללבוש, קשה להבין כמה מהפכנית הייתה המחשבה הזו ב-1995.
ז'רגון, טיקטוק ותרבות ריאליטי
הז'רגון של קלולס - "As if", "Whatever", "Totally buggin'", "Baldwin", "Monet" - היה נשק תרבותי, שפה פנימית של דור. אם פעם מספיק היה לסמן W עם האצבעות כדי להבהיר שאת בעניינים, היום צריך פילטר, האשטאג ואתגר ריקוד כדי להוכיח קיום.
הנוער של היום מתנהל בזירה שבה כל רגע יכול להפוך לוויראלי לטוב ולרע. אתגרי טיקטוק, וידויים רגשיים מול בינה מלאכותית, תעלומות פשע שהופכות לסרטוני חקירה ואפילו גניבת פריטים שהופכת לסרטון התרברבות - כל אלה הם חלק מהיומיום.
היכולת להמציא את עצמך כל בוקר ששר הורוביץ' הפכה לאמנות, הפכה היום למשימה יומיומית מול קהל של אלפי עוקבים כשהפופולריות כבר לא נמדדת במסדרון - היא נמדדת באלגוריתם.
תרבות הריאליטי שהפכה מאז "האח הגדול" לאידיאל חברתי שינתה את כללי המשחק: לא מספיק להיות שנון, חכם או יפה - צריך להיות גם נגיש, פרובוקטיבי ובלתי צפוי. הנוער של היום מדבר בקודים של חשיפה, דרמה, לייקים, קודי קופון וויראליות, והסרטים שמצליחים הם אלו שמספקים רגעים שניתן לערוך, לשכפל ולהפוך לאתגר או למם.
קלולס מול "אופוריה" ו"אחת שיודעת": מהפכה רכה מול ריאליזם קשוח
"קלולס" היה מהפכני אבל התמימות שלו זועקת כשמשווים אותו לסדרות הנוער של היום. אם אז הדאגה הייתה מי יוזמן לנשף, היום זו חרדה קיומית של מי ייחשף, מי יביך את עצמו ומי יתרסק ברשת. הנוער של "אופוריה" חי בעולם של מיניות מוחצנת, סמים, חרדות, אלימות, דימוי עצמי מורכב - עולם שבו כל טעות עלולה להפוך לוויראלית.
"אחת שיודעת" לקחה את תרבות הרכילות של הניינטיז והפכה אותה למכונת שמועות דיגיטלית שבה כל סוד הוא פצצה מתקתקת. לעומת זאת, "קלולס" מציע ערכים של חברות, נאמנות, חיפוש עצמי, וכן, גם מידה בריאה של שטחיות. הסרט לא העניש את שר על כך שהיא יפה, עשירה או מקובלת - הוא נתן לה לגדול ולהשתנות ולהבין שגם מאחורי מסכת השלמות מסתתרת ילדה שמפחדת לטעות. המהפכה של "קלולס" הייתה רכה אבל היא סללה את הדרך למהפכות הבאות.
As If מישהו יצליח לשכנע אותנו אחרת
"קלולס" הוא תזכורת לעידן שבו היה מותר להיות קלולס במובן המילולי האמיתי של המילה - מותר לטעות, מותר לא לדעת, מותר להמציא את עצמך כל יום מחדש. הוא מזכיר לנו שגם בעידן של מסכים, פילטרים וחרדות דיגיטליות, כולנו מחפשים את אותו הדבר: להיות שייכים, להיות מובנים, להיות קצת שר הורוביץ' גם אם רק ליום אחד.
כי אם יש משהו ששלושים שנה של "קלולס" לימדו אותנו זה שאופנה, שפה, וחוצפה תמיד יהיו רלוונטיים. As If שמישהו יצליח לשכנע אותנו אחרת.