מדוע הסרט הישראלי הזה הצליח בחו"ל למרות החרם התרבותי?

בתקופה שבה יצירות ישראליות מודרות ומורחקות מאירועי תרבות בינלאומיים, בפסטיבל ברלין האחרון הוצג בגאון סרט ישראלי עלילתי אחד שזכה לשבחים. זה היה הסרט "בתים", סרטה הפיוטי והיפה של ורוניקה ניקול טטלבאום, סרט ביכורים עדין ומיוחד שבו משחקות יעל איזנברג, טלי שרון ויבגניה דודינה.

הסרט, שהוקרן לראשונה בפסטיבל, יוצג בבכורה ישראלית במסגרת פסטיבל ירושלים (17-26 ביולי) ב־20 ביולי ובמועדים נוספים. הוא עוסק בסשה, אדם א־בינארי שהיגר לישראל מבריה"מ ב־1990, שחוזר לכל הבתים שבהם התגורר בעיר ילדותו, צפת, אוסף ומשחזר זיכרונות וטראומות ומתעמת עם פחדיו העמוקים ביותר. במהלך המסע של סשה הוא נפגש בבחורה שפותחת לו את הבית ואת הלב, והשניים מתאהבים.

"זה היה מאוד מרגש לנסוע לפסטיבל ברלין. היה שלג, וההרגשה היתה כאילו נוסעים לאיזו ארץ מהאגדות", משחזרת שרון, שמגלמת את מי שמתאהבת בסשה והופכת לתיקון שלו. "ההקרנה היתה מרגשת מאוד".

נסעתם בתקופה מאוד לא פשוטה לקולנוע הישראלי מעבר לים.

"נהיה כבר הומור בתעשייה שטוב שיש בעולם פסטיבלים של קולנוע יהודי וישראלי, כי לשאר הפסטיבלים לא מזמינים אותנו בתקופה כזאת. אבל אני חושבת שלאט־לאט מתחילים להבין בעולם שזה ממש לא עוזר ולא רלוונטי להדיר קולנוע, כי המשמעות של קולנוע היא לספר סיפור של תקופה, והרבה מהיצירות עושות את זה. להשתיק את זה ולהדיר או לעשות על זה חרם - זה לא מקדם את השיח, גם לא על הנושאים ששנויים במחלוקת".

לא נתקלתם בגילויי אנטישמיות או בהפגנות?

"כל כך לא. לא הרגשנו שום דבר עוין, וקיבלו אותנו מאוד יפה. יש הרבה הכנה להתמודדות עם אירוע שלא קורה בסוף. בתכלס את באה לפסטיבל בסדר גודל בינלאומי, ואנשים באים לראות סרטים ולחוות את הפסטיבל. וירד שלג, מי רוצה לעשות הפגנות בשלג?"

הסרט הזה מאוד אמנותי, שונה מאוד בנוף הקולנוע המקומי.

"זה באמת סרט שהשפה שלו היא מאוד פיוטית. הוא מצולם בשחור־לבן, ולדעתי נעשה באומץ רב. אין הרבה סרטים ישראליים שיש להם תעוזה להביא שפה כל כך ייחודית, שמצריכה מהצופים קצת יותר מאמץ.

"חוץ מהשפה הקולנועית הפיוטית והצילום היפהפה, גם הנושא של הסרט הוא נושא מעניין ואמיץ, במיוחד בתקופה הזאת. הסרט מספר על סשה, שמזדהה כא־בינארי ונמצא בחיפוש אחרי הזהות שלו. אני חושבת שהקהל שמחפש קולנוע טוב, עם רבדים, שלא מגיש את הסיפור בכפית, מאוד ייהנה ממנו, ויש פה המון קהל לסרטים כאלה. אנשים יכולים לראות את כל הסדרות בנטפליקס, אבל גם לבוא לקולנוע ולראות קולנוע טהור עם עולם דימויים מטריף ומעניין, שמעביר את הצופים תהליך מטלטל".

בסרט את מתאהבת בסשה, שאותו מגלמת יעל איזנברג.

"נכון. זו לא הפעם הראשונה שאני משחקת לסבית. יש בי משהו שהוא טום־בוי שמשדר גם על הרצף המגדרי הזה, וזה נחמד שיש לי אפשרות לחקור את הצד הזה. היתה לי פרטנרית מדהימה שנתנה לי תחושת ביטחון. היא הכי מהממת שיש, כל כך שונה בנוף. עדיין לא פגשתי שחקנית כזאת, שפשוט חפה מכל אגו והגנות. היה נורא קל להתאהב בה, להיות דמות שמפתחת איתה רומן".

"אסקפיזם זה דבר קיומי"

בימים אלו שרון שוקדת על ה"בייבי" שהיא מטפחת כבר 15 שנים - סדנאות המשחק שלה לשחקנים חובבים, שאינם שחקנים מקצועיים שמגיעים מעולמות הבמה.

"הסטודיו הזה כבר נטוע עמוק בהוויה שלי. אחרי שבוע וחצי שבהם שוב לא ידענו מה יקרה, ותחושת חוסר הוודאות וחוסר האונים לגבי העתיד הציפה אותנו, הבנתי עד כמה יש לי מזל שאני מוקפת בסדנאות האלה, באנשים שבאים מכל התחומים. התשוקה שלהם לקיים מפגש היא משהו שנותן לי כל כך הרבה נחמה בתקופה הזאת. המפגשים סיפקו לנו הקלה, אסקפיזם.

"כבר הרבה זמן לא הרגשתי כמה אסקפיזם זה דבר קיומי. לאנשים יש צורך לשכוח מהעולם שבחוץ ולהיכנס לעולם דמיוני, שיש בו רק שמחה וצחוקים והתרגשות ואינטימיות. זה מרפא, גם אותם וגם אותי".

יש משפט יפה בסרט: "לבית אין תכלית אם לא גרים בו". בישראל של היום המשפט הזה מקבל משמעות נוספת.

"יש כל כך הרבה דברים שנטענים במשמעות חדשה פתאום. הלוואי שאנשים לא היו צריכים להבין מה זה לאבד את הבית שלך ביום אחד. כשאת הולכת לראות סרט עם דימוי שקשור לבית - פתאום את מבינה, וזה מתחבר למקום רגשי".