"28 שנה אחרי": הפתעה נחמדה ומזעזעת

אחרי תקופת דשדוש ארוכה, הבמאידני בויל("טריינספוטינג") חוזר לכושר שיא עם "28 שנה אחרי", סרט שלישי בסדרת הזומבים הפוסט-אפוקליפטית המשפיעה (ששני סרטיה הראשונים, "28 יום אחרי" ו-"28 שבועות אחרי", יצאו למסכים ב-2002 ו-2007).

בויל אולי יחגוג 70 בשנה הבאה, אך כאן הוא מביים עם אנרגיות של אדם צעיר שחייו תלויים בזה. זהו סרט מהיר, קיצוני ומאוד לא מתחנף שגדוש ביצירתיות, באווירה ניסיונית ובלא מעט הברקות. על אף שהוא מסתובב בטריטוריות שמוכרות היטב לחובבי הז'אנר, בויל ושותפיו עדיין מצליחים לגרום לתוצאה להרגיש רעננה, נועזת ומאוד שונה מסרט האימה הממוצע. ובימינו זה לא מעט.

זהו אולי גם המקום לציין שמדובר בסרט מאוד אלים ומאוד גרפי, שמתחיל הכי חזק שלו, ושרק הולך ומגביר. כך שאם יש לכם בעיה עם מראות מדממים, כמו ראשים שנתלשים מהגוף (קומפלט עם עמוד השדרה), לדוגמה, או עם זומבים מופרעים (וערומים) באופן כללי, זהו ממש, אבל ממש, לא הסרט בשבילכם.

התסריטאי אלכס גרלנד, שכתב גם את הסרט הראשון בסדרה (ושבעשור האחרון גם הפך לבמאי מצליח בפני עצמו), שב לשתף כאן פעולה עם בויל, והסרט החדש הוא למעשה החלק הראשון בטרילוגיה חדשה (הסרט הבא, שאותו בויל לא ביים, כבר צולם). בדרך כלל, כשיוצרים מכריזים על כוונתם ליצור טרילוגיה, עוד לפני שהסרט הראשון יוצא למסכים, המהלך מריח מאופורטוניזם ומיהירות. אך אחרי הצפייה ב"28 שנה אחרי", ניתן לומר בפה מלא שבהחלט יש הצדקה (וחשק) לסרטי המשך נוספים.

אבל רגע. בואו נעשה שנייה רוורס ונתמקד בסרט שמוצג באולמות כעת. לא הרבה השתנה בעשורים שחלפו מאז הסרט הקודם. בריטניה עדיין מבודדת מהעולם, ועדיין נאבקת בנגיף הזעם, שכזכור הופך את כל מי שנדבק בו לזומבי עצבני.

העלילה הפעם מתמקדת בחבורה של ניצולים שמתגוררת על אי קטן ומוגן היטב בסקוטלנד, ובמרכז הסיפור אנו מוצאים אב (ארון טיילור ג'ונסון) שמוציא את בנו בן ה-12 (אלפי וויליאמס) למסע חניכה מסוכן, שאמור לסמן את המעבר שלו מילדות לבגרות. אבל כמובן שהדברים לא ממש הולכים כמתוכנן.

התסריט של גרלנד מתהדר במבנה לא קונבנציונלי שמקשה מאוד לנחש לאן פניו מועדות. גיבורנו הצעיר מוצא את עצמו בסיטואציות כלל לא פשוטות, ואלה רק הולכות ומקצינות. תחילה עם אביו, ואחר כך גם עם אמו החולה (שמגולמת בידי ג'ודי קומר). העניינים נהיים אפילו עוד יותר מטורללים במערכה האחרונה של הסרט, כאשררייף פיינסמצטרף לפתע לחגיגה בתור רופא מתבודד ושרוט, ומגיש עוד הופעה מפעימה ומצמררת לאוסף.

כאמור, הרוח האקספרימנטלית (והכמעט אוונגרדית לעיתים) של "28 שנה אחרי" מזכירה את הסרטים שבויל עשה בתחילת הדרך, והופכת את הצפייה בסרט לחוויה מסעירה למדי. זהו אולי "שובר קופות הוליוודי" שהופק בתקציב נדיב, אבל הוא מאוד-מאוד בריטי בנקודת המבט שלו (ובהשפעות שלו), אין בו טיפת ראוותנות, ויש לו וייב חזק של סרט עצמאי.

הצלם הנהדר אנתוני דוד מנטל משתמש כאן במצלמות אייפון משודרגות כדי להכניס את הצופים אל תוך הבלגן וכדי להגביר את תחושת המיידיות והלחץ. עיצוב הסאונד המוקפד והמושקע – שגם נעזר בפסקול אפקטיבי מאוד של להקת Young Fathers – משלים את התמונה, מוסיף לתחושת אי הנחת, ומזכיר לכולנו שבסרטים הטובים באמת של בויל, הסאונד לא פחות חשוב מהתמונה.

אמנם לא התחברתי לכל המהלכים העלילתיים והדרמטיים של הסרט (שלפעמים נדמים מעט כפויים ולא לחלוטין משכנעים). אך כן התחברתי לסרט עצמו, ולרוח האגרסיבית והמחוספסת שמנשבת ממנו, והצפייה בו הייתה עבורי מותחת, מעניינת, וכן, גם מזעזעת, לכל אורך הדרך.

בתוך כך, "28 שנה אחרי" גם הצליח לצרוב את עצמו על תודעתי ונותר בראשי לעוד ימים ארוכים. אני מודה. לפני שהאורות כבו באולם, ממש לא היו לי ציפיות מיוחדות – לא מסרט ההמשך המעט מאולץ הזה, ולא מהבמאי שלו. כעת אני כבר לגמרי מחכה לסרט הבא בסדרה. איזו הפתעה נחמדה (ולחלוטין מזוויעה). ברוך שובך, דני בויל.

"28 שנה אחרי", ארה"ב/בריטניה 2025
ציון: 4 כוכבים