למעלה מ-700 אלף צופים רכשו כרטיס כדי לצפות ב"ההילולה" כאשר יצא לאקרנים לפני שנתיים. ללא קשר לאיכותו, סרט ההמשך, "ההילולה 2: החתונה", שעולה למסכים כעת, צפוי למשוך אליו מספר דומה של צופים, אם לא יותר.
נדמה שהפרויקט הקולנועי הנוסטלגי של שלום אסייג ומשפחתו המורחבת (שכזכור החל את דרכו בטלוויזיה, בסדרות המצליחות "שנות ה-80" ו"שנות ה-90") הוא בדיוק מה שנחוץ לישראלים כעת: קומדיה עממית גדולה, שמחה, מטופשת, והכי חשוב - מצחיקה, שתאפשר להם להתכנס יחד באולם חשוך וממוזג כדי לשכוח את צרותיהם לשעה וחצי. בהקשר הזה, השאלה היחידה שצריכה להישאל היא: האם הסרט אכן מצליח לספק את הסחורה?
התשובה הקצרה היא "כן". "ההילולה 2" בהחלט שיעשע אותי. הסיפור שבמרכזו אמנם נוסחתי וחסר תחכום, לא כל הבדיחות מצחיקות (חלקן לא מצחיקות כלל), לא כל הסיטואציות מוצלחות (חלקן לא מוצלחות כלל), הוא נמשך קצת יותר ממה שצריך (וחוזר על עצמו תוך כדי), ה"פעלולים" שלו מבוצעים בחובבנות מתמיהה שאין לה מקום בסרט שמתהדר בתקציב בסדר גודל שכזה, הבימוי שלו (עליו חתומים אסייג ויריב הורוביץ) נעדר כל מעוף, ובהחלט היה ניתן להשקיע קצת יותר זמן ומאמץ ברמת הגימור של היצירה, שכמו קודמתה הופקה במהירות מוגזמת.
אבל כמו הסרט הקודם, גם הסרט הנוכחי הוא קודם כל ולפני הכל מכונה משומנת לייצור פאנצ'ים, רפליקות ומבטאים מוגזמים, וכמו קודמו, גם הוא מתהדר באנסמבל עצום של קומיקאים מוכשרים שאינם מפסיקים להשתטות ולירות שטויות בצרורות למענכם. כך שאם במקרה לא אהבתם את הבדיחה העדתית סרת הטעם שכרגע שמעתם, לא נורא. עוד רגע יבואו שלוש-ארבע נוספות, ולפחות אחת מהן תגרום לחיוך לעלות על שפתותיכם, ואין שום דבר שתוכלו לעשות בקשר לזה.
הצלחתו המסחרית העצומה והלא צפויה של "ההילולה" הפיחה חיים בתעשיית הקולנוע הישראלית, הביאה לכתיבתם של לא מעט מאמרים רציניים שעסקו במלחמת התרבות שמתחוללת בישראל בעשור האחרון, והציתה דיון סוער סביב המשמעויות מרחיקות הלכת שנגזרות מפארסה קומית שוברת קופות, שמספרת על קבוצת יהודים מאמינים שתועה בדרך ומוצאת את עצמה חטופה בידי פלסטינים שלומיאלים בעזה (במקום בהילולה של הבאבא סאלי בנתיבות). כמובן שכל הניתוחים המרתקים הנ"ל קיבלו טוויסט טרגי אחרי ה-7 באוקטובר, וצפייה בסרט כיום מלווה בתחושת אי נוחות גדולה, בלשון המעטה.
לעומתו, לא נראה ש"ההילולה 2: החתונה" יעורר דיונים דומים (או תחושות דומות). גם מפני שהסרט החדש מתרחש ברובו מחוץ לגבולותיה של ישראל, אבל גם מפני שנדמה שמלחמת התרבות שהתחוללה במדינה הסתיימה זה מכבר בנצחונה המוחלט של "ישראל השנייה". הסרט הנ"ל הוא הקפת הנצחון, אם תרצו.
בתוך כך, באופן מעניין, דווקא האלמנט הנוסטלגי, שנכח בסדרה ובסרט הקודם (שכזכור התרחש בסופה של מלחמת המפרץ), נעדר מסרט ההמשך כמעט לחלוטין, ומלבד דמות אחת שמקפידה להאכיל את הטמגוצ'י שלה, לא ממש תמצאו לו זכר.
העלילה מצטרפת הפעם לפרוספר (שלום אסייג) ולחבורתו הענפה בשעה שהם מלווים את חברתם, אירמה (ענבל גלאם), לחתונתה שמתקיימת בטביליסי, גאורגיה. עד מהרה, התסריט דואג לחלק את המשלחת המכובדת לקבוצות, וכל קבוצה נשלחת לבצע משימה במקום אחר.
פרוספר נשלח להכין את החתן הגיאורגי הגוי למבחן הגיור שלו (ולוקח איתו כמה חברים שמתעקשים לעזור); רעייתו, ליליאן (אוולין הגואל), מופקדת על הכנת האוכל; קבוצה נוספת נשלחת לאסוף את שמלת הכלה של אירמה; ואלה שנותרו ללא תפקיד הולכים לבלות בקזינו וצוברים שם חוב מטורף שמסבך את כולם (ומביא לחטיפתם של פרוספר והחתן בידי גנגסטרים גיאורגים).
כאמור, "ההילולה 2" כולל יותר דמויות מסרט בסדרת "הנוקמים". כמעט כל הדמויות מהסרט הקודם חוזרות גם הפעם (בולטים בהעדרם: מוריס כהן וירון לוי סבג), וכמובן שתמצאו כאן גם כמה וכמה דמויות חדשות. המוצלחת מכולן לטעמי היא זו שמגולמת בידי הבמאי דובר קוסאשווילי ("חתונה מאוחרת"), שמפציע מפעם לפעם בתור אחיה המליין והעצבן של אירמה. עם זאת, קצת פספוס בעיני שליאור אשכנזי לא לוהק לתפקיד החתן (כי אם כבר, אז כבר, לא?).
במקום ליצור עומס בלתי נסבל, האנסמבל הגדול והמגוון שמקיף את אסייג דווקא משחרר את הסרט מכבליו הסגנוניים והתסריטאיים, ומאפשר לו לרוץ חופשי במחוזות השטות. "ההילולה 2" מקפץ מזירת התרחשות אחת לשנייה, ללא הפסקה, ומבלי להיתקע, כאשר כבר בדקותיו הראשונות, הוא גם הופך למעין מופע סטנד-אפ מרתוני ומאולתר שבו הצופים מוזמנים לבחור את הפייבוריטים שלהם מבין המשתתפים הרבים (הפייבוריטים שלי: מוטי בן ישי, שמגלם את רבי מאיר אוחנה, חובב הקולנוע, והרצל טובי, שמגלם את חלבי העבריין האלים).
"ההילולה 2: החתונה" אולי לא ישפיע על הקולנוע הישראלי כפי ש"חתונה מאוחרת" השפיע עליו, אבל כולי תקווה שהוא כן יספק לתעשייה המקומית את החמצן שדרוש לה כדי שמישהו יוכל סוף סוף לעשות את ה"חתונה מאוחרת" הבא. פרויקטים מסחריים מסוגו הם סימן לתעשייה בריאה, וכל זמן שהם ממלאים את המטרה שלשמה נוצרו - כלומר, משמחים את לבו של קהל רוכשי הכרטיסים - באמת שאין סיבה לבוא אליהם בטענות. להפך, תביאו עוד כאלה. רק אל תשכחו, על הדרך, לתת פה ושם גם צ'אנס לסרטים שמבקשים לעשות דברים אחרים. הם לא פחות חשובים.
"ההילולה 2: החתונה", ישראל 2025
ציון: 3 כוכבים
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו