מצד אחד של הזירה: מפגש הפסגה "קראטה קיד: הגדולים מכולם". מהצד השני: "בלרינה", הספינאוף של "ג'ון וויק".
בסוף השבוע הזה עולים לאקרנים שני סרטי אמנויות לחימה חדשים ושונים לגמרי זה מזה, ואנחנו חשבנו שזו הזדמנות מעולה להוציא מהבוידעם את תחפושת הנינג'ה שלנו (כבר קצת קטנה עלינו, מתברר), להתאמן על בעיטת העגורן שלנו (מעולם לא התגאינו בשיווי משקל ובגמישות מרשימים), ולמנות את סרטי המכות הכי טובים בכל הזמנים, לטעמנו לפחות (את זה אנחנו דווקא יכולים לעשות טוב מאוד).
מברוס לי עד טרנטינו, משוריקנים משוננים עד לתפיסת זבובים בעזרת צ'ופסטיקס, ומריקודים עד כדורגל – יש מקום בזירה לכולם, ואפילו קשר ישראלי.
"לוחם" (2011)
בחירה לא שגרתית, אנחנו יודעים, אבל הסרט המעולה והמרגש הזה, בכיכובם של טום הארדי וג'ואל אדגרטון ובבימויו של גאווין אוקונור ("רואה החשבון"), הוא לא פחות דרמה משפחתית סוחפת מאשר פצצת אמנויות לחימה משולבות (MMA) שתרתק אתכם לכיסא – ולמזרן. שני הכוכבים מגלמים כאן זוג אחים מנותקים שמוצאים את עצמם מתחרים זה בזה בטורניר קשוח – כשברקע מרחפות טראומות מהעבר, כמו גם אבא-מאמן שחוק משהו (ניק נולטי, שהיה מועמד לאוסקר על תפקידו). לא לפספס.
"נינג'ה אמריקני" (1985)
אומנם לא יצירת מופת, אבל באמצע האייטיז, כשטרנד סרטי הנינג'ות כבש את העולם – ההפקה הזו מבית קנון גרופ, שבאותה תקופה בעליה היו מנחם גולן ויורם גלובוס הישראלים, הייתה הדבר הכי חם על המסכים (ועל קלטות וידאו ו/או כבלים פיראטיים). מייקל דודיקוף הלוהט (כבר בן 70, אגב) גילם את הנינג'ה האמריקני הפטריוטי ג'ו ארמסטרונג, שנלחם למען החופש, הצדק והדגל שלו, ואנחנו עדיין זוכרים היטב את הפחד והסלידה שלנו מנינג'ת הכוכב השחור – הנבל המיתולוגי עם הקעקוע ליד העין.
"נינג'ה אמריקני" אומנם ספג ביקורות איומות, והאמת היא שבמונחים של היום האקשן שלו די מקרטע – אבל זה עדיין נחשב לסרט קאלט שהוליד ארבעה פרקי המשך זניחים, חלקם אפילו בלי דודיקוף עצמו. יש מצב לריבוט מודרני לרגל חגיגות ה-40?
"קראטה קיד" (1984)
מי היה מאמין שאחרי יותר מארבעה עשורים ותקופת צינון ארוכה, המותג "קראטה קיד" עדיין יהיה חי ו... בועט? לא נגזים, אבל לגמרי גדלנו על דרמת ההתבגרות הזו, בכיכובו של ראלף מאצ'יו כנער הביישן דניאל לארוסו, שלומד את רזי הקראטה ממיסטר מיאגי המיתולוגי (פאט מוריטה המנוח) – ועל הדרך מפנים כמה שיעורים חשובים על החיים. הנה למשל שיעור אחד, בתרגום חופשי: הסוד לקראטה טמון בלב, לא בידיים. אמן.
בנוסף לשני סרטי ההמשך הישירים מ-1986 ו-1989, סדרת האנימציה הנשכחת מ-1989, הסוג-של-ספינאוף עם הילארי סוואנק מ-1994, הריבוט עם ג'קי צ'אן וג'יידן סמית' מ-2010 וסדרת הלהיט "קוברה קאי" של נטפליקס שהגיעה לאחרונה לסיומה, השבוע מגיע לקולנוע הסרט "קראטה קיד: הגדולים מכולם", שמאחד את הסרטים המקוריים של מאצ'יו עם זה של צ'אן – ואל תפספסו את סצנת הבונוס בסוף שקורצת לסדרת הטלוויזיה. מיאגי היה גאה במורשת שלו, זה בטוח.
"הפשיטה" (2011)
כנופיית פושעים מתבצרת בתוך מתחם דירות מעופש בג'קרטה, אינדונזיה. חוליית שוטרים פושטת על המתחם. זהו. תשכחו מעלילה, אבל אנחנו חותמים לכם שמעולם לא ראיתם אקשן כל כך אינטנסיבי, מזוקק ומרהיב כמו שתראו בסרט הזה. "הפשיטה", הפקה אינדונזית דלת תקציב בבימויו של גארת' אוונס הוולשי, היא לדעתנו אחד מסרטי אמנויות הלחימה – והאקשן בכלל – הטובים בכל הזמנים, שאפילו ניצב בחמישייה הראשונה שלהם (סרט ההמשך מ-2014 אומנם היה יותר בומבסטי, אבל פחות אפקטיבי). עד כדי כך.
שני חלקי "להרוג את ביל" (2003, 2004)
המחווה האולטימטיבית של קוונטין טרנטינו לז'אנר סרטי אמנויות הלחימה שהוא כל כך אוהב. אומה תורמן, מתנקשת לשעבר שמתעוררת מתרדמת בת ארבע שנים, משחיזה את החרב שלה, עוטה על עצמה חליפה צהובה ויוצאת לנקום בכל מי שבגד בה, ובראשם כמובן ראש כנופיית המתנקשים, ביל (דייוויד קאראדין המנוח, אשף קונג פו בזכות עצמו). חבל שהתוכניות להרים סרט שלישי נגנזו.
"הדרקון" (1973)
סרטו המפורסם ביותר של אומן הלחימה ההוליוודי הגדול מכולם גם נחשב, מן הסתם, לסרט אמנויות הלחימה המצליח בכל הזמנים, שגרף ברחבי העולם יותר מ-400 מיליון דולר, לעומת תקציב זעום של פחות ממיליון. "הדרקון", הפקה אמריקנית-הונג קונגית בכיכובו של ברוס לי כמובן, הגיע לקולנוע ימים ספורים אחרי מותו של הכוכב, מה שללא ספק תרם לבאזז ולהילה המיסטית של הסרט, אשר עסק בלוחם קונג פו ממנזר שאולין שיוצא למשימה חשאית כדי להפיל סוחר סמים אכזר עם עבר מסתורי. בחור צעיר בשם ג'קי צ'אן, אגב, הופיע בסרט בתפקיד קטן כאחד מהחבר'ה הרעים, ללא קרדיט.
"ג'ון וויק" (2014)
קלאסיקה מודרנית. קיאנו ריבס מגלם את המתנקש האדיש והאפתי ג'ון וויק, שנשאר אדיש ואפתי עד שהורגים לו את הכלב, ואז הוא יוצא למסע נקמה אינטנסיבי שמשלב מכות, אקדחים, פיצוצים ואקשן פסיכי (ע"ע תת-הז'אנר "גאן פו"). הלהיט המפתיע הזה יצר שלושה סרטי המשך (הרביעי בדרך), סדרת טלוויזיה (כושלת) וגם את הספינאוף החדש "בלרינה" – עכשיו בקולנוע. הכול טוב, יש מספיק מתנקשים לכולם. פרטים נוספים, למקרה שאתם זקוקים להם, כאן.
"נמר, דרקון" (2000)
גם סרט אמנויות לחימה מרשים עם כוריאוגרפיה שלא הייתה מביישת כל להקת מחול, גם אפוס רומנטי סוחף, וגם זוכה האוסקר בפרס הסרט הזר הטוב ביותר לשנת 2000. אי אפשר להתעלם מ"נמר, דרקון" של הבמאי אנג לי, אחת מההפקות הבולטות ביותר של תחילת המילניום, גם אם לא כולם מתחברים לסגנון הלוחמים המעופפים שלה.
אזכורים של כבוד:
"מטריקס" (1999) – לא בדיוק סרט אמנויות לחימה, אבל בואו – זה לגמרי גם סרט אמנויות לחימה; "ספורט הדמים" (1988) – לא בדיוק יצירת מופת, אבל עדיין סרטו הראשון של ואן דאם בתפקיד ראשי; "מצור ימי" (1992) – אומנם חיקוי של "מת לחיות" רק על ספינה, ואומנם סטיבן סיגל די איבד את זה ועבר לצד האפל, אבל עדיין הרגשנו צורך לזרוק לו עצם, כי הוא בכל זאת תרם לז'אנר לא מעט; "כדורגל בסגנון שאולין" (2001) – בדיוק כמו שזה נשמע, אבל נחסוך מכם עוד משחק מילים עם המילה "בועט"; סרטי "סיפורו של שוטר" עם ג'קי צ'אן – הוכחה שאפשר לשלב קומדיה ואמנויות לחימה ברמה הכי גבוהה – בעיקר בזכות יכולותיו המופלאות של הכוכב ההונג קונגי האייקוני; "קונג פו פנדה" (2008) – מה, לא?