סרטו החדש והמאוד מבדר של הקולנוען הצרפתי הפורה פרנסואה אוזון ("מתחת לחול", "8 נשים") מתעתע בצופים מתחילתו ועד סופו.
זה מתחיל בשמו הגנרי - "כשקיץ הופך לסתיו" – שמספק את התחושה שצפויה לנו דרמה מלנכולית ונוגה בנושא זקנה, וממשיך בסצינות הראשונות של הסרט, שמתרחשות בכפר צרפתי טיפוסי, ושמציגות בפנינו סבתא (הלן וינסנט), בת (לודיווין סנייה) ונכד צעיר.
הסבתא הנרגשת, ששמה מישל, מתכוננת לארח בביתה את נכדה הפריזאי האהוב לוקאס בזמן החופשה שלו מבית הספר. היא מטיילת ביער עם חברתה, מארי-קלוד, קוטפת פטריות לארוחה, ומכינה סעודה חגיגית כדי לקבל את פני הנכד ואת פניה של בתה המרירה וכפוית הטובה, ואלרי, שמביאה אותו מפריז.
אלא שבניגוד לרושם הראשוני שניתן, "כשקיץ הופך לסתיו" דווקא לא יתאר את החופשה המשותפת של הסבתא והנכד, ולא יקדיש את מאה דקותיו לחקירה סנטימנטלית של גיל הזהב והשפעותיו. שכן באופן מפתיע ומשמח, לאוזון יש תוכניות אחרות לחלוטין, ותוך דקות ספורות התסריט שחיבר לוקח פנייה חדה אל עבר מחוזות המלודרמה והמתח. ואלרי אוכלת פטרייה מורעלת, שהוכנסה לתבשיל בטעות, ומשתכנעת שאמא שלה מנסה להרוג אותה. היא מבטלת את החופשה על המקום, ולוקחת את בנה חזרה לפריז – מה שכמובן מרסק את ליבה של מישל וגורם לה לרגשות אשם חזקים מאוד.
העניינים רק הולכים ומסתבכים משם. וינסנט (פייר לוטין), בנה של מארי-קלוד, משתחרר מבית הסוהר וחוזר להתגורר עם אמו. מישל, שנכנסת לדכאון רציני בעקבות התקרית המצערת עם בתה, מציעה לאסיר המשוחרר לעבוד אצלה בגינה - גם כדי שיהיה לו קצת כסף בכיס, אבל גם כדי שלא תהיה בודדה מדי. בסך הכל נראה שהשניים מסתדרים היטב ומחבבים אחד את השני. אלא שיום אחד וינסנט מחליט לגמול למישל על טוב ליבה ולעזור לה לצאת מהדיכאון. רק שהדברים לא בדיוק הולכים כמתוכנן.
אני בכוונה נשאר מעורפל ולא נכנס ליותר מדי פרטים, כי חלק גדול מהכיף שמתלווה לצפייה ב"כשקיץ הופך לסתיו" הוא האופן העדין והמרשים שבו אוזון משחק עם הציפיות שלנו לכל אורך הדרך. כמובן שמישל היא לא רק גברת מבוגרת. כמובן שחברתה מארי-קלוד היא לא רק זקנה חביבה. הרי לכולם יש היסטוריה. לכולם יש סודות. גם לנשים כפריות אפרוריות ומשעממות למראה שנמצאות במערכה האחרונה של חייהן.
בתוך כך, למרות ההתפתחויות הדרמטיות והאירועים המסעירים – שמפליאים להכניס אותנו לטריטוריות של ז'ורז' סימנון וקלוד שברול - באופן פלאי, האווירה של הסרט נותרת רגועה, מאופקת ולא מתלהמת, וכך גם סגנון העשייה. אוזון מפגין שליטה מוחלטת בכל האספקטים של יצירתו, ומנווט את העלילה ואת דמויותיו בדיוק כירורגי וללא תנועות מיותרות.
על הדרך הוא גם מקפל אל תוך הסרט שלל אלמנטים שמוכרים לנו מסרטיו הקודמים: החל מהופעתה של לודיווין סנייה בתפקיד משנה (זהו שיתוף הפעולה הראשון שלהם מאז שסנייה כיכבה ב"בריכת שחייה", הסרט שהביא לפריצה הבינלאומית של אוזון, לפני למעלה משני עשורים), המשך בפסטורליה הכפרית ובסימבוליקה הנוצרית, וכלה בגלישות קצרות אל עבר הפנטסטי והעל-טבעי.
כל אלה הופכים את "כשקיץ הופך לסתיו" לבון-בון צרפתי אמיתי, שמשתעשע בתוך גבולותיו של הז'אנר, ושגם קצת מגדיר את הגבולות האלה מחדש. עם זאת, סביר להניח שתוכניתו השובבית והמענגת של אוזון לא הייתה נוחלת הצלחה כה גדולה ללא הופעתה הנפלאה והנוגעת ללב של הלן וינסנט בתפקיד הראשי.
בגילומה של וינסנט, מישל היא אישה מלאת עומק, מורכבות ורגש, ואוזון ללא ספק מעניק לה טיפול מוקפד ומלכותי. הוא גם כמובן נמנע מלענות על כל השאלות שעולות במהלך הסרט, מה שייתן לכם הרבה על מה לדבר ולהתווכח בדרך הביתה.
על-פניו, זהו בסך הכל סרט צרפתי "קטן" ו"שקט". אבל בתכלס קורים פה דברים די גדולים, שמותירים חותם די רציני. הסרטים של פרנסואה אוזון כמעט תמיד מעניינים, אבל גם לא מאוד אחידים ברמתם. אין ספק שהפעם יצא לו אחד הטובים.
"כשקיץ הופך לסתיו", צרפת 2024
ציון: 4 כוכבים