כשהמציאות כאוטית ובלתי נסבלת, הסרט הזה יגרום לכם לצחוק

בשעה שהעולם ממשיך להתערער ולשקוע אל תוך ברדק כאוטי ומייאש, רק טבעי שהמצב הגלובלי יילך ויחלחל אל תוך הסרטים שמתעדים את הנעשה בו. זה בדיוק מה שקורה ב"המערכה השנייה", מהתלה קולנועית קלילה, משעשעת ועטורת כוכבים של הבמאי הצרפתי הוותיק והמוערך קוונטין דופייה ("עור צבי", "דאאאאאאלי!"), שהתכבדה לפתוח את פסטיבל קאן בשנה שעברה.   

זהו סרטו הראשון של דופייה שמגיע להקרנות מסחריות בארץ, ומדובר כנראה באחת מיצירותיו היותר נגישות והפחות פרועות. במרכז העלילה הסתמית והגנרית במכוון - שמהווה פרודיה על הקולנוע הצרפתי באופן כללי - ניצבות ארבע דמויות שנמצאות בדרכן למפגש בדיינר שנמצא באמצע שום מקום.

דוד (לואי גארל, "החולמים", "חף מפשע") מגיע למפגש יחד עם חברו, ווילי (רפאל קנאר), כדי לפגוש את בת הזוג היפהפייה שלו, פלורנס (לאה סיידו, "לא זמן למות"). כבר זמן מה שדוד מנסה להיפטר ממנה, אך היא לא ממש מבינה את הרמז. אולי דוד יצליח לשכנע את פלורנס להתאהב בווילי ולהניח לו לנפשו?

במקביל, פלורנס מגיעה לדיינר מלווה באביה (ונסן לנדון, "טיטאן"), ומתרגשת מכך שהוא סוף סוף יפגוש את הבחור שעליו סיפרה לו כל כך הרבה. האם השניים יסתדרו ביניהם?

הטוויסט הגדול של "המערכה השנייה" הוא ששום דבר מהמתואר לעיל לא באמת יקרה. שכן כמה דקות אל תוך הסרט, ה"שחקנים" שמגלמים את ה"דמויות" סוטים בחדות מהתסריט ושוקעים בשיחות שונות שלא ממש קשורות לעניין.

שחקן אחד נחרד מבחירת המילים של שותפו לסצינה ומזהיר אותו לא להגיד דברים שעשויים להביא ל"ביטול" שלהם. שחקן אחר שואל כיצד ניתן להמשיך לעשות סרטים כשהעולם נמצא במצב כל כך מחורבן. שחקן המשנה שמגלם את מנהל הדיינר סובל מפחד במה שגורם לו לרעידות בלתי נשלטות, מה שמקשה עליו מאוד למזוג ללקוחותיו יין. אחד השחקנים מאבד את הריכוז ומתחיל לעוף על עצמו כאשר הוא מקבל טלפון שמבשר לו שפול תומאס אנדרסון רוצה אותו לסרטו הבא. וכן הלאה וכן הלאה. הבנתם את הרעיון, אני חושב.

הטריק של "המערכה השנייה" אינו מקורי במיוחד כמובן, ובידיים פחות מוכשרות הוא עשוי היה למצות את עצמו תוך מספר דקות. דופייה לא נותן לזה לקרות. בכל פעם שיהיה נדמה לכם שאתם יכולים לנחש לאן הדברים הולכים, השחקנים לוקחים לפתע פנייה פתאומית לכיוון לא צפוי. בכל פעם שיהיה נדמה לכם שאתם מבינים מה מתרחש בתוך "העולם של הסרט" ומה מתרחש מחוצה לו, פתאום קורה משהו שמבהיר לכם שאולי בעצם אתם טועים (ושאולי זה בכלל לא משנה). בכל פעם שתרגישו שלדופייה מתחיל להיגמר הדלק היצירתי במיכל, פתאום הוא מפתיע עם בדיחה או עקיצה מצוינת (כמו זו שבאה על חשבונו של טרנטינו, למשל).

זהו אולי לא יותר משעשוע קולנועי קליל ולא מחייב, אבל דופייה מנווט אותו היטב. בתור התחלה, מדובר בסרט מצחיק מאוד. השיחות בין הדמויות חילצו כמה וכמה צחוקים רמים מתוכי, ולא זכורה לי קומדיה מהחודשים האחרונים שרשמה לעצמה הישג דומה. בתור המשך, דופייה מצליח לגעת בעורמה ובפרובוקטיביות בכמעט כל "נושא חם" שמעסיק את התרבות המערבית בשנים האחרונות (אינטליגנטציה מלאכותית, MeToo וכו'). בתור קינוח, כמו כל סרטיו של דופייה (כמעט), גם "המערכה השנייה" אינו מורח את הזמן. הוא נמשך שמונים דקות בסך הכל, והוא לא מבזבז שנייה מתוכן.

בשורה התחתונה, אם גם אתם שואלים את עצמכם "איך אפשר להמשיך להתעסק בקולנוע ובאמנות כשהכל מסביב בוער?", קשה לי לחשוב על סרט מתאים יותר עבורכם. זה לא שדופייה מספק תשובה כלשהי לשאלה הזאת. אבל ככל ש"המערכה השנייה" הולך ומקצין ונהייה אבסורדי יותר ויותר, הצופים כבר יוכלו להסיק את המסקנות בעצמם. אם הספינה אכן טובעת, לפחות שנצחק קצת תוך כדי.

"המערכה השנייה", צרפת 2024

ציון: 3.5 כוכבים