"זה לא סרט על טראומה, אלא על ניצחון הרוח": קבוצת ניצולי השואה שמצאו ריפוי דרך משחק

בתוך אולם בית ספר תיכון, קבוצה גדולה של בני נוער רואה הצגה וצוחקת. על הבמה – ניצולי שואה, חלקם בני יותר מתשעים, משחקים מערכונים שכתבו בעצמם: על החיים בצל המלחמה, על העלייה מאירופה ועל השנים הראשונות של המדינה. יש להם חוש קומי, לקשישים האלה. הילדים צוחקים, מופתעים מהמופע.

"אבל אז המערכון נגמר, ואחד השחקנים – שורד שואה – מספר בשקט איך הצליח לשרוד באושוויץ, ואיך לאימו ולאחיותיו לא היה את אותו מזל. הרגעים האלה – בין ההומור לטראומה – הם לב הסרט התיעודי החדש של תמי פדרמן, "משחקי הזיכרון".  "ברגע שנכנסתי להופעה שלהם", היא נזכרת, "הרגשתי שיש כאן משהו יוצא דופן. לא רק עדות. חיים שלמים ומלאים".

הסרט מתלווה לקבוצת תיאטרון יוצאת דופן, שמורכבת כולה משורדי שואה הפועלת מזה כ-15 שנה במסגרת סניף רחובות של עמותת "עמך". הם אנשים שחוו את האימה הגדולה של המאה הקודמת, ובמקום לשתוק ולהתכנס בעצמם - בחרו לעמוד מול קהל ולדבר.  מאחורי הקבוצה עומדות שתי נשים שמלוות אותה כבר שלוש עשרה שנים: אורלי טרצ'יטסקי ותמי חיות – עובדות סוציאליות פסיכותרפיסטיות.

מהסיפורים שסופרו על ידי הניצולים בקבוצה נכתבו קטעים והועלה מופע, בו הניצולים עצמם הם השחקנים. ביחד הם עובדים על החומרים, עושים חזרות, נוסעים בין בתי ספר ומתנ"סים ומספרים את השואה לבני הנוער באופן שלא דומה לשום דבר אחר. "הסרט הוא לא רק על טראומה," אומרת פדרמן. "הוא בעיקר על ניצחון הרוח, על החלמה, על קהילה ועל היכולת לרפא את עצמנו – דרך קבוצה, דרך אומנות ודרך יצירה".

החיבור בין הניצולים לבני הנוער מקבל בסרט מקום מרכזי. לא עוד שיעור פרונטלי או סיור ביד ושם אלא מפגש חי, בגובה העיניים. פדרמן מתעדת רגעים שבהם הקשישים והנערים מתחבקים, צוחקים זה עם זה ומדברים באמת. "הנוער מקבל פה משהו שהוא לא ברור מאליו. הוא לא רק שומע על השואה, אלא פוגש מישהו שהיה שם ומדבר אליו ישירות, בלי פאתוס. כשהמפגש הזה קורה – אף אחד מהצדדים לא נשאר אדיש".

גם עבור השורדים, היא אומרת, זהו רגע של משמעות. "הם מרגישים שזו שליחות. זה מה שנותן להם את הכוח לקום בבוקר, לנסוע, לדבר. שהם לא שרדו לחינם. הם תורמים. הם יוצרים, הם מתנדבים, הם מגיעים להרצות ונותנים מעצמם. מתוך הטראומה הם בחרו לבנות חיים עם משמעות. והם עושים את זה עד היום".

רבקה, אחת המשתתפות בקבוצה, היא אולי הדוגמה הכי ברורה לזה. בתחילת הסרט היא כמעט ולא מדברת. ככל שהמפגשים נמשכים, היא מתחילה להיפתח בזהירות. היא מספרת איך למדה, כבר בתור תינוקת, לא לבכות ולא להרעיש, כדי לא לחשוף את מקום המחבוא של המשפחה. השקט הזה, מסתבר, הלך איתה כל החיים.

"רבקה הייתה שקטה כל הזמן", מספרת פדרמן. "לא ידעתי למה, עד שגיליתי שזו שתיקה של שנים. ההשתתפות שלה במופע – זו לא רק עדות, אלא החלמה ותיקון. הרבה ממשפחות הניצולים לא שמעו מעולם את הסיפור המלא, או אפילו לא שמעו כלום. יש אנשים שקברו את הסיפור כל כך עמוק ולפעמים רק דרך קבוצה או מול מצלמה, מישהו מצליח סוף סוף לספר. וזה לא רק ריפוי אישי, זו גם מתנה לדור הצעיר".

העבודה על "משחקי הזיכרון" זלגה גם לחיים האישיים של פדרמן. תוך כדי העבודה על הסרט היא גילתה כמה היא נמשכת לאפשרויות שטמונות בריפוי דרך יצירה והובילו אותה להכיר את התחום מקרוב. כיום היא לומדת פסיכותרפיה באמנות ועובדת עם חולי דמנציה בבית אבות, שם היא מעבירה סדנאות כתיבה ושירה.

השנתיים האחרונות בישראל הוסיפו רובד נוסף לתחושת השבר, אך גם לתחושת התקווה שהסרט מנסה להציע. "אנחנו בעיצומה של תקופה קשה", היא אומרת. "לפעמים קשה לראות את האור ואז אתה רואה את האנשים האלה, שחוו את הבלתי נתפס והצליחו לבנות חיים. זה מזכיר לנו שגם מתוך חושך אפשר לצמוח". 

לא במקרה רגעים של הומור שזורים בסרט. "זה ממש כמו במופע," מסבירה פדרמן. "ההומור לא מבטל את הכאב, הוא רק מאפשר לנשום רגע. האנשים האלה לא רק שרדו, הם בחרו לחיות. הם לא רק מספרים על השואה הם גם רוקדים, שרים, מצחיקים. זה בעיניי החלק הכי מרגש בסיפור – שהם מזכירים לנו שהטראומה לא מגדירה את האדם ויש חיים גם אחריה".

הסרט ישודר ברשת 13 הערב ב-00:40 ומחר בשעה 13:00.