"הוא נהג לדבר עם הבנות ולהתיידד איתן": חייו הסודיים של הגאון המוזיקלי

ה"בולרו", של המלחין הצרפתי מוריס ראוול היא אחת מיצירות המוזיקה הקלאסית המפורסמות ביותר בהיסטוריה. על אף שנכתבה לפני כמעט מאה שנה, בכל רבע שעה מישהו בעולם מאזין לה, ובמשאל שהתקיים לפני כמה שנים גם נמצא שיצירתו הרפיטטיבית והחושנית של ראוול, שהולכת ומתגברת לכדי קרשנדו סוחף ומטריף, היא אחת היצירות המועדפות על זוגות בעת קיום יחסי מין (מייד אחרי גוף העבודות של מארווין גיי ופסקול הסרט "ריקוד מושחת"). כל מי שגדל בשנות ה־80 בוודאי זוכר את סצנת הפיתוי הלוהטת בין בו דרק לדאדלי מור שמתרחשת לצליליה בסרט "10".

ובכל זאת, למרות הפופולריות המרשימה והמתמשכת של יצירתו, שבוצעה לראשונה בפריז ב־1928, על ראוול עצמו אנו יודעים מעט מאוד. "כל ילד בצרפת יכול לזמזם את היצירה הזאת", אומר השחקן רפאל פרסונאז (43), שמגלם את המלחין המסתורי ב"בולרו", דרמה ביוגרפית אימפרסיוניסטית ומרתקת של הבמאית אן פונטיין ("קוקו לפני שאנל") שעולה למסכים בסוף השבוע, "אבל אף אחד לא מכיר את מוריס ראוול. לא את האישיות שלו ולא את חייו. היה מאוד מעניין עבורי לגלם מישהו שחיבר יצירה כל כך מוכרת, ובכל זאת נשאר אנונימי. הוא לא רצה שיכירו אותו".

איך אפשר להסביר זאת? בכל זאת, לצד קלוד דביסי הוא היה אחד המלחינים המצליחים בצרפת באותה תקופה.

"אני חושב שראוול התחבא מאחורי המוזיקה שלו. הוא הסתתר בתוכה. פגשתי מוזיקאים ומומחים לראוול שדיברו איתי ארוכות על החושניות והמיניות שנוכחת ביצירתו. ובכל זאת, על חיי המין שלו אנו לא יודעים דבר. הוא היה ידוע מאוד בחיי הלילה בפריז. אנחנו יודעים בוודאות שהוא בילה הרבה עם יצאניות, אבל לא למטרות מין. הוא נהג לדבר עם הבנות ולהתיידד איתן. האם היה הומוסקסואל? האם אהב נשים? יש הרבה תיאוריות, אבל אף אחד לא יודע לבטח. אז יכולנו לחקור את כל הנושאים האלה בסרט".

משהו שכן ידוע לנו הוא שראוול עצמו ממש לא אהב את הבולרו, והוא היה מאוד לא מרוצה מההצלחה המסחררת שלה. יש סצנה יפה בסרט שבה רואים כיצד הוא מגיב כשהוא צופה לראשונה ביצירת הבלט החושנית והמינית של אידה רובינשטיין, שמשתמשת ביצירה שלו כפסקול. הוא המום לחלוטין. זה כאילו כל הדחפים הכי מודחקים שלו יצאו מבלי שהוא שם לב לכך.

"אני לגמרי מסכים איתך. אידה רובינשטיין הזמינה ממנו את היצירה, והיו לו שלושה חודשים בלבד לכתוב אותה. בדרך כלל, הוא בילה שנים על כל יצירה. הפעם לא היה לו זמן, ואני בהחלט חושב שהמיניות שרובינשטיין מצאה ב'בולרו' היא משהו שראוול לא התכוון לחשוף. רק ככה אפשר להסביר את התגובה שלו. הוא מצא את עצמו ניצב מול מראה ששיקפה את המיניות המודחקת של עצמו".

אבי המוזיקה האלקטרונית

בסרט ראוול מוצג כדמות אובססיבית וטוטאלית ששומעת מוזיקה בכל מקום. אתה יכול להזדהות עם הטוטאליות הזאת?

"בוודאי. זהו יום נורמלי עבורי. ובכל זאת, ראוול הקדיש את כל חייו למוזיקה. כשחקן הייתי רוצה לעשות אותו הדבר, אבל יש גם את החיים האמיתיים. מה שכן, הפעם מצאתי את עצמי מתעמק בדמות כפי שלא עשיתי בעבר. התאמנתי כמה חודשים בנגינה על פסנתר. הייתי צריך לחקור את האופי של ראוול. למדתי שמלחינים מקשיבים לכל הצלילים שנמצאים סביבם, כי כל צליל כזה עשוי להפוך לחומר גלם עבור היצירות שלהם. אז בזמן שהקשבתי למה שהשחקנים האחרים אמרו על הסט, בעצם ניסיתי גם להיות קשוב לצלילים אחרים סביבם. זו היתה חוויה משונה ומעניינת".

כיכבת בסדרה שעסקה בעולם האופרה והשתתפת בסרט על עולם הבלט. האם הניסיון הקודם שלך בעולמות הקלאסיים גרם לאן פונטיין לחשוב שאתה עשוי להיות מתאים לגלם את ראוול?

"האמת היא שאן בכלל לא חשבה שאני מתאים! היא הזמינה אותי לפגישה במיוחד כדי להגיד לי שאני בכלל לא דומה לראוול. אמרתי לה 'אוקיי, אכפת לך שאולי נעשה טסט נוסף בעוד עשרה ימים?'. כעבור עשרה ימים חזרתי אליה רזה בארבעה ק"ג. לבשתי על עצמי ארשת מאוד רצינית ומופנמת. לשמחתי, היא שינתה את דעתה".

איך אתה מסביר את העובדה שה"בולרו" נותר כה פופולרי במשך כמעט מאה שנה?

אני חושב שזו יצירה מאוד מעניינת ומאוד יוצאת דופן בהיסטוריה של המוזיקה. קשה להגיד אם זו מוזיקה קלאסית או מוזיקה מודרנית. אפשר לומר שהחזרתיות של היצירה – התמה המרכזית חוזרת על עצמה לא פחות מ־17 פעמים - היא בעצם נקודת ההתחלה של הלופים שאנחנו מכירים ממוזיקה אלקטרונית וממוזיקת טכנו. אפשר גם לומר שראוול היה המלחין הראשון שהחביא את עצמו ולא רצה שיידעו מי הוא, כמו שחברי להקת דאפט פאנק עושים בימינו. בזמנו זה היה לא פחות ממהפכני".