"הוא ראה סביבי את כל הגברים עם השרירים הנפוחים ופתאום רצה לבוא להגן עליי"

באוקטובר 2020, בזמן ההתמודדות עם מגפת הקורונה שהפכה את העולם, החלה התעניינות בקרב קבוצת הפייסבוק של הסדרה "תמונות יפואיות" - עיבוד טלוויזיוני מלפני 30 שנה לסדרת הספרים של מנחם תלמי, שהפך לקאלט. השידורים החוזרים בערוץ 24 החזירו את הג'מעה של יפו לתודעה של הדור הצעיר, שגילה מחדש את קומדיית הפשע הצבעונית.

הכותבים והבמאים אריק לובצקי ומתי הררי הבטיחו המשך לסדרה, והבטחות, כידוע, צריך לקיים. בסוף השבוע עלה לאקרנים עיבוד קולנועי ראשון ל"תמונות יפואיות" עם חלק מהשחקנים ששיחקו בסדרה המקורית, והסרט השני כבר בצילומים.

הסרט מורכב מחמישה סיפורי פשע משעשעים המתרחשים ביפו, ומשחקים בו, בין היתר, אורי גבריאל, שלומי קוריאט, ישראל אטיאס, יגאל עדיקא, אוראל צברי, ג'וליה מסלאווי, גבי דן, עודד מנסטר, ליאת אקטע, מוטי בן ישי ואסתי זקהיים - שבתוך החבורה הגברית שטופת הטסטוסטרון שמנהלת את העולם, מביאה את הזווית הנשית הבועטת - אישה בעולם של גברים שעושה לכולם בית ספר בדמותה של ז'נטילה, האישה הכי חזקה ביפו שמבשלת במסעדה של הג'מעה וזוכה לכבוד מהחבורה, אבל בסך הכל מחפשת אהבה.

"צריכה לגונן"

"הרגשתי בעיקר שאני צריכה לגונן על הדמות הזאת, לאהוב אותה, לתת לה מקום", מספרת אסתי זקהיים. "היא כמו ענק עם לב זהב - נראית קשוחה מבחוץ אבל בפנים רכה, מהקיפודים האלה שאני מאוד מחבבת. כשאמרו לי שקיבלתי את התפקיד בסרט הרגשתי שזו הרפתקה, חומרים שאני לא רגילה אליהם".

הדמות שלך מאוד בולטת בתוך ההווי הגברי המצ'ואיסטי שמאפיין את החבורה.

"אוריאל, הבן שלי, עובד בהפקות ובדרך כלל מתעלם ממני, שלא יגידו שזה בגללי. בסרט הזה הוא היה עוזר הפקה והתעלם ממני יומיים", היא צוחקת, "וביום שצילמנו את קרב הורדות הידיים פתאום אני רואה אותו עומד מאחוריי. אני שואלת אותו 'מה אתה עושה?' והוא ענה לי 'אני שומר עלייך'. זה היה כל כך מתוק.

"הוא ראה סביבי את כל הגברים עם השרירים הנפוחים ופתאום רצה לבוא להגן על אמא, וזה נורא יפה. המקום המגונן הזה, בקשר שבין הורה לילד, הנחה אותי לאורך הצילומים. חשבתי מה אני יכולה לתת לדמות הזאת, שלא תהיה מגוחכת, אישה שהיא שמשון, עם כוח פיזי. כי אני רוצה דווקא שהכוח הפנימי שלה יהיה יותר גדול, היכולת להמס את חבורת הבנים הזאת בחיוך שלה, בעצם זה שאני חזקה מספיק כדי לחשוף חולשה, להגיד שאני לבד ואני רוצה זוגיות. היא לא איזו פמיניסטית לוחמת, אבל הכוח שלה ושל הנשים האלה שמנהלות את המשפחה הוא בלב, בחיבוק".

חמישים־חמישים

זקהיים לא רק מביאה את הדמויות הנשיות למרכז, היא גם פועלת למען ייצוג נשים בתיאטרונים ובהפקות השונות. זאת כחלק מפורום יוצרות התיאטרון, שבמסגרת המיזם "50-50" הצליחו בשנים האחרונות לחולל מהפכה של ממש בייצוג ובנוכחות של נשים במאיות, שהפכו ממיעוט בתיאטרון לכוח שוויוני אל מול הבמאים הגברים.

"זה חשוב מאוד, והכוח הוא כוח נשי אמיתי", היא אומרת. "אני לא רוצה להיות כמו גבר, אני רוצה להיות אני, שווה בשונות שלי. הרבה פעמים הטעות כשמפרשים אותנו היא כשאומרים 'את רוצה להיות כמו...'. אז לא, אני לא רוצה 'להיות כמו', אני רוצה להיות שווה לו. אני מרגישה שאנחנו מתקדמות בהרבה דברים, אבל רואה עדיין חוקים שעוברים בנושאים כמו הפרדות מגדריות באוניברסיטה, באוטובוסים, וליבי נחמץ. אלה חוקים וטקסים והתנהגויות שאסור לקדם ולעודד".

אם אין אני לי?

כשהיא לא על המסך הגדול, היא מלמדת בבית הספר לקולנוע מעלה ובמכללה האקדמית ספיר, חברה בדירקטוריון "אשכולות" ונמצאת בעיקר בתיאטרון, משלבת בין הרפרטוארי ("חתונה מאוחרת" בהבימה) לעולמות הפרינג' באנסמבל אספמיה, בהצגות כמו "מהפכניות", "הנערה", "זמן געגוע" ו"עוד מוקדם לדעת".

"אני עושה סרט פעם בשנה-שנתיים. בסופו של דבר, הגיל משחק לרעתי. אני בת 59 ואין הרבה תפקידים לשחקניות בוגרות. רוב הגיבורים והגיבורות הם בני 40 ומטה, אז אנחנו צריכות לכתוב לעצמנו, ואני עובדת עכשיו עם עוד אנשים על סדרה. יש לי מלא רעיונות".