סוף סוף בדקנו: מה מבקר הקולנוע שלנו חשב על "שלגיה" בכיכובה של גל גדות?

בואו נתחיל מהשורה התחתונה. רימייק הלייב אקשן של "שלגיה" הוא ללא ספק אחד הרימייקים המוצלחים יותר שדיסני הפיקו בשנים האחרונות - וגל גדות, שמככבת בתור המלכה הרעה, עושה בו עבודה לא רעה בכלל.

זו אמנם לא הופעה בלתי נשכחת שראויה למקום בפנתיאון הנבלים הגדולים של דיסני, וסביר להניח שלא יהיה בכוחה להשתיק את ההייטרים הרבים שממתינים לגדות מעבר בפינה. אך לטעמי אין למקטרגים קייס ממשי.

נכון, גדות אינה מצליחה להגביר ל־11 ולהיות "גדולה מהחיים" - כפי שמצופה מכוכבות ענק שמלוהקות לתפקידים מסוג זה (ע"ע קייט בלאנשט או גלן קלוז). היא מתקשה להתענג על שורות הדיאלוג העסיסיות והמרושעות שלה, הקול "העמוק והמאיים" שבוקע מגרונה אינו משכנע במאה אחוז, וסביר להניח שהמלכה הרעה שלה לא תתגנב לסיוטיהם של הצופים הצעירים (כפי שהמלכה הרעה מסרט האנימציה המקורי התגנבה אל סיוטיי).

אבל הסופרסטארית הישראלית היפהפייה והמוכשרת משקיעה את הלב ואת הנשמה בתפקיד, וניתן לומר שהיא צולחת את האתגר בכבוד ומבלי לעשות בושות. היא ממלאת את המסך בגאון, היא נראית נפלא בשמלות המדהימות שנתפרו עבורה, והשיר שהיא מבצעת כאן מהווה פסגה מרשימה נוספת שהיא כובשת. אז מה עוד אפשר לומר מלבד כל הכבוד?

באשר לסרט עצמו, כפי שציינתי בפתיחה, הוא בהחלט מפתיע לטובה. בייחוד כאשר משווים אותו לרימייקים התפלים ונטולי הקסם של "בת הים הקטנה", "אלדין" ו"היפה והחיה" (שהתקשו כולם להלהיב ו/או להצדיק את קיומם), או ל"מכושפת" (המתיש והלא נגמר).

רייצ'ל זגלר מפתיעה

ראשית, בוודאי לא תשמחו לשמוע את זה, אבל רייצ'ל זגלר, השחקנית הדעתנית (והלא מאוד אהודה בישראל) שנכנסת לנעליה של שלגיה, היא הדבר האמיתי. זגלר אולי נוטה לפלוט שטויות בראיונות, אבל כשהיא שרה ורוקדת, ומביטה אל עבר האופק בשפה רועדת ובמבט תמים ומלא תקווה, היא פשוט נמצאת באלמנט שלה.

אין ספק שנוכחותה הנאיבית של זגלר במרכז הסרט מסייעת לו לסחוב בעליות ומוסיפה לו רגש ונשמה, ואין ספק שמי שליהקו אותה לתפקיד קלעו בול. היא פשוט מסוג השחקניות האלה שנולדו כדי לככב במחזות זמר, ובניגוד לגדות, נראה שזה בא לה בקלות ובטבעיות. כעת רק נותר לראות אם תשכיל לשמור את דעותיה המגוונות לעצמה ולתרגם את הפוטנציאל הרב לקריירה מצליחה. על כל פנים, כישרון לא חסר לה.

מובן שהגרסה החדשה של "שלגיה", שעליה חתום הבמאי מארק ווב ("500 ימים של סאמר"), אינה מתקרבת לקרסוליים של סרט האנימציה הקלאסי מ־1937 (שהיה ונותר אחד השיאים הגדולים של דיסני בכל הזמנים). אך באמת שציפיתי לפחות. להרבה פחות אפילו.

הסיפור (המאוד מוכר) מתקדם בזריזות יחסית, הוויזואליה מושקעת ולפרקים אף מרהיבה, השירים החדשים (שכתב הצוות שאחראי ל"אמן הגדול מכולם" ו"לה לה לנד") עושים את עבודתם ביעילות ומבלי לעלות על העצבים, וגם השינויים שהוכנסו לסיפור המקורי כדי לשקף את רוח הזמנים סבירים לחלוטין ואינם צפויים להביא לכם את הסעיף.

אגדיל ואומר שהדמות הגברית החדשה שצורפה לסרט (במקום דמותו של הנסיך בסיפור המקורי) אפילו מרעננת ומוסיפה, לא מעט בזכות תצוגת המשחק הכריזמטית והקלילה של אנדרו ברנאפ (שנראה כאילו הוא מתעל את קרי אלווס ב"הנסיכה הקסומה").

האפקטים גורעים

אם יש דבר אחד שאני בכל זאת לא לגמרי סגור עליו, הרי זו ההחלטה להשתמש באפקטים דיגיטליים כדי להפיח חיים בשבעת הגמדים. האם דיסני באמת לא יכלו ללהק שבעה שחקנים נמוכי קומה לתפקידים אלה? לא ברור.

בכל מקרה, הפתרון שנבחר אינו אופטימלי וקשה לומר שהוא משתלב בצורה חלקה עם מה שקורה מסביב. מצד אחד, הגמדים החדשים הם ממש לא האסון שרבים ציפו לו. אך מצד שני, לתחושתי, התוצאה היתה יכולה להיות הרבה יותר מיוחדת ומשמעותית אם היו נותנים כאן סיכוי לשחקנים בשר ודם. לא נורא, עדיין סרט סבבה. אם אתם אוהבים את דיסני, אל תחשבו פעמיים.

"שלגיה", ארה"ב 2025