"כביש הסרגל": הנוכחות של עידן עמדי פשוט ממגנטת

חוקרת במשטרת עפולה בשם דפנה (טלי שרון) מנסה לברר מה עלה בגורלה של אורלי אלימלך – אלמנת צה"ל יפהפייה ומסתורית שעקבותיה נעלמו. זוהי נקודת הפתיחה של"כביש הסרגל", מותחן פסיכולוגי אווירתי ורווי סודות אפלים של התסריטאית-במאית מיה דרייפוס ("ההיא שחוזרת הביתה").

חשוב לומר שדפנה היא לא חוקרת משטרה שגרתית – לא עבור הז'אנר הבלשי שאליו "כביש הסרגל" משתייך, ולא עבור הקולנוע הישראלי באופן כללי. היא גורשה לעפולה המנומנמת מימ"ר תל אביב בנסיבות לא ברורות, ולא נראה שהיא עושה מאמצים מיוחדים כדי להשתלב ולהיטמע בסביבתה החדשה. היא רחוקה מלהיות מטופחת. אין לה בן זוג. אין לה ילדים. היא לובשת חולצות עם שרוול ארוך באמצע הקיץ, והיא לא מפסיקה לנטוף זיעה ולטפטף על עצמה טחינה מהפיתה.

המפקדת של דפנה (דקלה) אמנם מורה לה להפסיק את חיפושיה אחר האלמנה המסתורית, וגם שותפה, כברי (יגאל קונפורטי), רומז לה בחביבות שמוטב לה להתרחק מהקייס הזה. אבל דפנה מתעקשת להמשיך ולגשש אחר רמזים וראיות, ואלה מובילים אותה למפגשים עם מספר חשודים, ביניהם זוג רב כוח והשפעה, בגילומם של יגאל נאור ושרה פון שוורצה, ובנם החסון, מתן, בגילומו שלעידן עמדי.

האם דפנה תצליח לפצח את התעלומה ולהבין לאן אורלי נעלמה ולמה? או שאולי הכוחות הבלתי נראים שמנסים למנוע ממנה לחשוף את האמת - גם בתוך המשטרה, וגם מחוצה לה - יצליחו במשימתם?

סרטה של דרייפוס מכיל מעלות רבות, אך בואו נתחיל מכך שמדובר במותחן מצוין. הסיפור אולי אינו ממציא את הגלגל מחדש, אך הוא אינו מתקשה להיות מעניין ומותח לכל אורכו, ולמרות שאנחנו נמצאים בטריטוריה שמוכרת היטב מסרטים וסדרות זרות, התסריט המהודק והמדויק מקפיד לנטוע אותנו עמוק בתוך התרבות וההווי הישראליים - גם ברמת השפה והדיאלוגים, וגם ברמת הנושאים המטופלים (שכול, שחיתות, שאלות חטטניות).

בתוך כך, הדמות של דפנה מורכבת ומרתקת בפני עצמה. מסע הגילוי העצמי שהיא עוברת בעקבות המפגש שלה עם עולמה הטרגי של אורלי אלימלך מכיל שפע של נגיעות ייחודיות ומבריקות, מתכתב באגביות ובכישרון עם יצירתו שלדיוויד לינץ'(יש כאן סצינה הזייתית יפה שבמהלכה דפנה מתחברת מחדש לנשיות שלה) ומוביל למקומות מפתיעים ויוצאי דופן.

טלי שרון עושה עבודה יוצאת מן הכלל בתפקיד הראשי, ולמרות שיש בדמות הלא שגרתית שלה משהו מאוד מופנם ומסתתר, בעיניי היא מפגינה גם לא מעט אומץ ותעוזה באופן שבו היא מגלמת אותה.

עידן עמדי, מצדו, מגיש תצוגת משחק שקטה ולכאורה לא מתאמצת. הדבר עוזר להותיר את כוונותיה האמיתיות של הדמות שלו מעורפלות, ומסייע להוציא את דפנה (ואת הצופים) משיווי משקל. אבל הנוכחות שלו פשוט ממגנטת, וניכר שגם דרייפוס - שמחפיצה אותו, ומשתמשת בו כפי שמשתמשים ב-Femme fatal בסרטי פילם נואר – חשה זאת ומבינה זאת היטב. לראיה, אחת מסצינות השיא של הסרט מתרחשות בשעה שעמדי מתייבש בשמש, כשלגופו בגד ים בלבד.

"כביש הסרגל" הוא מסוג הסרטים הישראליים הנדירים האלה שמצליחים להיות גם איכותיים מאוד וגם נגישים מאוד, והלוואי שיצליח בקופות, כדי שנזכה לראות יצירות מקומיות נוספות מסוגו וברוחו. אפשר ורצוי בבימויה של מיה דרייפוס.

"כביש הסרגל", ישראל/צרפת 2024