הסרט הזה כמעט ולא נותן לנו רגע להסדיר את הנשימה

לפני כמה שבועות המלצתי כאן בחום על הסרט האיטלקי המצוין "קפיטאנו", של מתיאו גארונה, שמגולל את סיפורם המטלטל, האכזרי והקשה לעיכול של שני מהגרים אפריקאים צעירים ולא חוקיים שחוצים את מדבר הסהרה, בדרכם ממולדתם סנגל לאיטליה.

כעת מגיע אלינו "הסיפור של סולימן", סרט צרפתי עטור שבחים ופרסים, ומראה לנו שגם אחרי ההגעה ל"חוף מבטחים", הסכנות והקשיים שניצבים בפני המהגרים הלא חוקיים אינם נפסקים לרגע.

זהו סרט שונה מאוד מ"קפיטאנו", שהיה סרט מסע אפי וקשוח עם צילום מרהיב ונגיעות של ריאליזם פנטסטי. ב"סולימן" אין כל קישוטים סגנוניים. הבמאי בוריס לוז'קין מגיש כאן דרמת מתח חברתית מהודקת, סוחפת והיפר-ריאליסטית שנראית כמו יצירה של האחים דארדן על ספיד.

אבל סרטו של לוז'קין (שאותו כתב יחד עם דלפין אגוט) אינו נופל מ"קפיטאנו", לא מבחינת איכות ולא מבחינת רלוונטיות, ובהחלט ניתן לראות בו מעין סרט המשך לסרטו של גארונה.

במרכז סיפורנו ניצב סולימן – מהגר לא חוקי מגיניאה שמדווש על אופניו ברחובותיה הקרים והמנוכרים של פריז, כאילו שחייו תלויים בזה. בימים הוא עובד כשליח מזון, וסופג מכות והשפלות על ימין ועל שמאל. בלילות הוא ישן בבית מחסה למחוסרי בית, ונאלץ להיאבק על המיטה שלו בכל ערב מחדש. תוך כדי ימיו ולילותיו, סולימן משנן שוב ושוב את הסיפור שהוא עומד לספר בראיון הגורלי שמצפה לו במשרד ההגירה – ראיון שיקבע אם יוכל להישאר בצרפת, או לא.

כאמור, הצרות נופלות על ראשו של סולימן ללא הרף. לקוחות לא מרוצים מוציאים עליו את העצבים, בעלי מסעדות מתעמרים בו, נציגי החוק מציקים לו מתוך שעמום ושעשוע, וגם יש כמה מהגרים אפריקאים טיפה יותר ותיקים ומבוססים ממנו שמנצלים אותו באופן נבזי.

עם זאת, הראיון שממתין לו נמצא בראש מעייניו של סולימן. הסיפור שהוא משנן ומנסה ללמוד בעל-פה, בזמן שהוא מבצע את משלוחיו, הוא לא באמת הסיפור שלו. אבל נאמר לו שזהו בדיוק מסוג הסיפורים שברשויות ההגירה אוהבים ומצפים לשמוע; מסוג הסיפורים שיעזרו לו לקבל את אשרת השהייה המיוחלת.

את סולימן מגלם אבו סנגארה – שחקן לא מקצועי ומהגר לא חוקי בעצמו, שמתגלה מיד כנוכחות סימפטית, כריזמטית ומעוררת הזדהות (ושזכה בפרס השחקן הטוב ביותר במסגרת "מבט מסוים" בפסטיבל קאן האחרון). התסריט משליך אותנו היישר אל תוך עולמו וחייו של סולימן, וכמעט שאינו נותן לנו (או לו) רגע להסדיר את הנשימה. למרות שהוא אינו מפסיק לנוע לרגע, סולימן תמיד נמצא באיחור. המצלמה מנסה לעמוד בקצב שלו, ואינה מפסיקה לדלוק אחריו.

תוך כדי, הסרט מפליא להמחיש את הקשיים היומיומיים והתמידיים של סולימן ומפליא לשרטט פורטרט מדכדך של חיי מהגר לא חוקי בפריז. סביר להניח שהוא גם יגרום לכם להסתכל ולחשוב טיפה אחרת על השליח, בפעם הבאה שתזמינו לעצמכם אוכל.

כמו גיבורו הנמרץ, גם "הסיפור של סולימן" עובר מהר, כאשר הכל מתנזק לראיון הגורלי והמלחיץ במשרד ההגירה. לא אגלה לכם מה קורה שם, אך כן אספר שכל הסיקוונס הארוך ומורט העצבים הזה, שבו לוז'קין מוריד לראשונה את הרגל מהגז ומפסיק להתרוצץ, מניב שיא מאוד אמוציונלי ומאוד עצוב. "הסיפור של סולימן" הוא לא רק סרט מתח מרתק שיותיר אתכם על קצה הכיסא. הוא גם סרט חשוב.

"הסיפור של סולימן", צרפת 2024