האם סרט הביכורים של דנה מודן מוצלח כמו הסדרות שלה?

אחרי שביססה את מעמדה כאחת מיוצרות הטלוויזיה המוכשרות והמצליחות בישראל, התסריטאית-במאיתדנה מודן("אהבה זה כואב", "ככה זה", "אבירם כץ") חוברת לאחותה, הקומיקסאית עטורת הפרסים רותו מודן, ופונה לכבוש גם את עולם הקולנוע.

"הנכס", סרט הביכורים של מודן, מבוסס על הרומן הגרפי המצליח והמצוין של אחותה, רותו, שראה אור ב-2013. השתיים כתבו את התסריט יחד, והעבודה על הסרט השאפתני – שמתרחש רובו ככולו בפולין, ושמתחמק מהגדרות ז'אנריות ברורות - נמשכה שנים רבות.

החדשות הטובות הן שהתוצאה שיצאה תחת ידה של מודן גדושה בחן, בהומור ובשנינות שמאפיינים את יצירותיה הטלוויזיוניות האהובות. החדשות הטובות פחות הן שמשהו בדיוק, בתזמון ובמורכבות הרגשית (וההיסטורית) של הסיפור שרקחה אחותה, רותו, בכל זאת הלך לאיבוד בעיבוד של הרומן הגרפי למסך הגדול.

העלילה מתחקה אחר סבתא רגינה (רבקה מיכאלי) ונכדתה מיקה (שרון סטרימבן), שמגיעות לוורשה כדי להשיב לעצמן את הנכס המשפחתי, שנלקח מהן במהלך השואה.

בתוך כך, הסבתא למעשה זוממת לנצל את השהות בעיר כדי להתאחד עם אהוב נעוריה המקומי, שאותה לא ראתה מאז שעזבה את פולין, רגע לפני פרוץ המלחמה, ואילו הנכדה, מצידה, פוצחת ביחסים פלרטטניים/רומנטיים עם מדריך תיירים נאה וידידותי, תוך כדי שהיא מנסה לאתר את הנכס האבוד.

במהלך שיטוטיהן בעיר הזרה ורדופת הרוחות, רגינה ומיקה גם שבות ונתקלות בקרוב משפחה חטטן וקולני (אורי הוכמן), שטוען שהגיע לפולין כדי לקחת חלק בכנס חזנים. אבל לצופים ניתן הרושם שגם לו יש אג'נדה נסתרת.

על אף שאפשר למצוא בו לא מעט רגעים יפים, הבעיה הגדולה ביותר בעיבוד הקולנועי של "הנכס" היא הטון המתעתע והחמקמק שלו, שאינו מגיב יפה למעברים התכופים והקיצוניים בין דרמה לקומדיה, ובין טרגדיה לרומנטיקה. הדבר בולט במיוחד בסצינות שנועדו לקשור בין קווי העלילה הנפרדים של רגינה ומיקה, וברגעים הקומיים הלכאורה הזויים/סוריאליסטיים/אבסורדיים שבהם מעורב קרוב המשפחה החטטן.

בניגוד לאופן שבו הדברים מוצגים ברומן הגרפי, בסרט, מערכת היחסים בין הסבתא לנכדתה נותרת מוגבלת, ובעיקר מסתכמת בתקשורת לקויה ובחילופי דברים זעופים.

הסיטואציות הקומיות שמוביל קרוב המשפחה, לעומת זאת, מקבלות נפח גדול יותר ממה שהן מקבלות ברומן הגרפי (שם הן בדרך כלל זוכות לייצוג מינימלי ומאוד מדויק), ולרוב הן אינן משתלבות באופן טבעי עם יתר ההתרחשויות.

מי שבכל זאת מסייעות ל"הנכס" להתגבר על מגרעותיו הטונאליות ולזרוח לפרקים, הן שתי השחקניות הנהדרות (והכה שונות זו מזו) שמככבות בו. אך כאמור, הדבר בדרך כלל קורה כשהן נפרדות זו מזו.

מיכאלי בת ה-86, שמבקשת לסגור מעגל רומנטי מנעוריה, מגישה הופעה עדינה, עייפה ועצובה שאי אפשר להישאר אדישים אליה (במיוחד כאשר העצב מתחלף לפתע בשמחה ובתמימות ילדותית). סטרימבן, מצדה, כובשת את הלב (ואת המסך) בתור הצעירה העצמאית והדעתנית שמחפשת את דרכה בעיר הזרה, ושמסתבכת ברשת רומנטית משל עצמה.

"הנכס" אולי אינו סרט מושלם. אך מיכאלי וסטרימבן הופכות את הצפייה בו לכדאית ומשתלמת, ובסיכומו של דבר, בהחלט יש לו מספיק איכויות כדי לגרום לי לצפות בסקרנות ובעניין לסרטה הבא של מודן. בתקווה שזה יגיע אלינו מהר יותר מסרטה הראשון.

"הנכס", ישראל 2024