אם גם לכם המשפטים "מי מתעסק? זה מיקו" או "כמה ביצים? כמה שיש" מעלים חיוך נוסטלגי על הפנים - כנראה צפיתם גם אתם באחת מהקלאסיקות של הקולנוע הישראלי, מסרטי הבורקס שהפכו לקאלט ושיש להם קהל נאמן.
50 שנה חלפו מאז עלה לאקרנים "צ'ארלי וחצי", הסרט שכתב אלי תבור וביים בועז דוידזון, שכיכבו בו יהודה בארקן, זאב רווח, טוביה צפיר, דוד שושן, משה איש כסית, חיה קציר ועוד. לציון חגיגות היובל, ב־9 ביוני בסינמה סיטי גלילות תתקיים הקרנה חגיגית של הסרט, לצד פאנל בהשתתפות טוביה צפיר, דוד שושן (מיקו), אריה מוסקונה, נאור ציון ואלי תבור.
את האירוע יזם רועי ברקן, בנו של יהודה ז"ל, שממשיך את המורשת של אבא. "לפני שנה עשיתי באותו התאריך הקרנה מיוחדת לציון 35 ל'אבא גנוב', עם פאנל אחריה, והיה מדהים. כבר אז אמרתי שאני מחכה לשנה הבאה לציון 50 שנה ל'צ'ארלי וחצי', שהיה סרט איקוני וגדול הרבה יותר", מספר רועי. "לאט־לאט גיבשתי את הצוות שיבוא לפאנל, ומהרגע שפרסמנו הגיעו תגובות מדהימות. אנחנו תכף סולד־אאוט, וכנראה אפתח עוד אולם".
הוא בן 47, ובכלל לא נולד כשיצא הסרט לאוויר העולם, אבל הבין מהר מאוד שמדובר בממתק קולנועי. "רוב האנשים שמדקלמים את הסרט לא ראו אותו בקולנוע, אלא בקלטות וידאו ובדי.וי.די, והרעיון הוא לתת להם את החוויה המדהימה של צפייה בקולנוע.
"בגיל צעיר יחסית הבנתי כמה 'צ'ארלי וחצי' ו'חגיגה בסנוקר' הם סרטים שהם מעל לכל סרט שאבא שלי עשה, ושאנשים בכל הגילים ובכל המקומות מצטטים מהם. אני זוכר שכשהייתי ילד מכרו את זה בספריות וידאו, אבל רוב הקלטות נמכרו בצורה פיראטית בתחנה המרכזית הישנה".
"הזיכרון הכי חזק שלי מהצילומים של הסרט הוא שנתקעתי במעלית", משחזר טוביה צפיר. "אני ויהודה מתחרים על אותה הבחורה. הוא פרחח - או פושטק, כמו שאמרנו לפני 50 שנה", הוא צוחק, "ובשביל לשרוד בחיים הוא משקר. ואני מסודר, עשיר, ממשפחה טובה. הבחורה ללא ספק בוחרת בו, ואני מפסיד בשלומיאליות אשכנזית.
"בסרט הזה האדירו את הגבריות המזרחית, ואת האשכנזי עשו נחנח. למזלי לא פיתחתי פוביה ממעליות, אבל היו לי הרבה סיפורי מעליות בחיים, והכל התחיל ב'צ'ארלי וחצי', כמו נבואה שהגשימה את עצמה".
בזמן הצילומים הבנתם שאתם עושים משהו שיהפוך לקאלט?
טוביה: "ממש לא, אבל האמת היא שחלק מהקסם של המקצוע זה שאתה אף פעם לא יודע אם התוצאה תהיה שוס לשנים, שוס רגעי או פלופ. דברים שאתה בטוח שיהיו פצצה מאכזבים לפעמים. התקופה שבה צילמו את סרטי הבורקס בשנות ה־70, שיש לי חלק גדול בהם, היתה נפלאה. עשו אותם האנשים הכי טובים שהיו בתעשייה".
ומנגד, הביקורות לא ממש חיבקו אתכם.
טוביה: "הביקורות היו איומות. קראו לזה תת־תרבות, אמרו שזה לא סרט, שזה לא קולנוע, ושאם ימשיך ככה אין עתיד לקולנוע הישראלי. דברים איומים. אני מודה שלי היה יותר קל - הייתי שחקן שחיפש להיות סוף־סוף בתודעה, והצלחתי הרבה יותר בטלוויזיה מאשר בקולנוע, כי היה אז את 'ניקוי ראש'. אבל אני חייב להגיד שהיה בהם פאן לא נורמלי, גם בעשייה וגם בתגובה של הקהל הרחב. באותם הימים היינו בערך רבע ממה שאנחנו היום, ואם היו במכה הראשונה בסרט 700 אלף צופים - זה כמעט 50% מהאוכלוסייה. זה מדהים, אין נתונים כאלה כיום".
רועי: "אבא שלי מהר מאוד הבין שכמעט כל הסרטים שלו נשחטו בידי הביקורות. בהתחלה זה כן הפריע לו, הוא וזאביק היו ממש מבואסים מהביקורות, אבל אז הוא הבין שמה שחשוב זה אהבת הקהל, ושהביקורת זה שטויות, זה אדם אחד שכותב את מה שהוא חושב. בשנים האחרונות לחייו זה כבר ממש לא עניין אותו".
מי שעוד יחסר בפאנל הוא זאביק רווח, שלצערנו לא יוכל להשתתף בו בשל מצב רפואי.
רועי: "נכון, וזה מבאס מאוד. אבא שלי וזאביק הם כל הסרט. אנשים חושבים שהם עשו המון סרטים ביחד - אבל למעשה הם עשו רק שניים, שהיו איקוניים. עצוב לי מאוד שזאביק לא ישתתף, הוא אדם מדהים ואני מאחל לו רק בריאות".
אחת מהטענות לגבי הסרטים הללו היא הנצחת הסטריאוטיפים החברתיים שמשוקעים בעדות באמצעות הקצנה והגחכה שלהם.
טוביה: "אמנם זה בדיעבד, אבל לדעתי זה בישר את בוא המהפך החברתי, שגם התבטא בפוליטיקה ב־1977. כתב את זה אלי תבור האשכנזי וביים בועז דוידזון - והנה, המזרחי הוצג כחכם יותר מהאשכנזי, כמי שדופק אותו. זו הסנונית הראשונה שבישרה את המהפך. היו ההורים הצפונבונים של גילה ואני האנגלו־סקסי, שייצגו את הלבנים והאשכנזים - מול יהודה וזאביק, שייצגו את הפריפריה".
סרט כזה יכול היה לצאת כיום?
"לא, כי זה לא פוליטיקלי קורקט. אבל על סט הצילומים היינו שחקנים מכל מיני מוצאים. היינו מעורבבים, האווירה היתה טובה וחברית, מלאת הומור ושמחת חיים. העניין של המוצא בכלל לא שיחק תפקיד אצלנו".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו