"אנחנו חיים בחברה ששונאת את עצמה, אני לא מתכוון לשתוק"

בהמון מובנים, הסרט "ארי ודנטה מגלים את סודות היקום", כמו גם הספר שעליו הוא מבוסס, הוא בעצם סגירת חשבון. דרמת הנוער הלהט"בית שעלתה לאקרנים לאחרונה היא למעשה עיבוד לרומן רב־מכר, העוסק בתהליך גילוי המיניות של שני בני נוער אמריקנים ממוצא מקסיקני בשלהי שנות ה־80.

הוא מגולל את סיפור חברותם המיוחדת של אריסטוטל ודנטה, האחד מהם הומוסקסואל מוצהר והשני עוד לא לגמרי יודע שהוא כזה, בתקופה שבה חד־מיניות נחשבה עוד טאבו שאין לעסוק בו - בוודאי לא בתרבות גברית מאצ'ואיסטית, כמו זו שממנה מגיעים השניים.

מבחינת הסופרבנג'מין אלירה סאיינז,סגירת החשבון היא לא רק עם מי שהיה הוא עצמו, כנער גיי צעיר בניו מקסיקו שלא חש בנוח לצאת מהארון עד שהגיע לגיל 54, לאחר 15 שנות נישואים לאישה; עבורו, הרומן שכתב (ושהוליד גם ספר המשך) הוא גם מעין תשובת־נגד לתנועות בנות ימינו שמתעקשות לפסול בני אדם על בסיס נטייתם המינית.

"הרבה גברים בגילי, ואף מבוגרים ממני, אומרים לי 'הלוואי שהיה לי את הספר הזה כשגדלתי'", הוא אומר בשיחה מביתו באל פאסו שבטקסס. "הם אומרים לי: 'הספר שלך ריפא את הילד השבור שחי בתוכי'. לדעתי זה ממש יפה, אבל גם מאוד כואב, כי הם הבהירו לי כמה גדלנו אחרת בדור שלי. לפני שכתבתי את הספרים האלה, חשבתי שלאנשים צעירים אחרים היה מאוד קל לצאת מהארון - אבל זה מאוד לא נכון. אני חושב שזה לא נכון גם בזמנים האלה שאנחנו חיים בהם".

אתה חושב שזה עדיין כך? התרבות הלהט"בית נמצאת במקום אחר לגמרי, וגם החברה ביחס אליה.
"בארה"ב, ואולי גם בישראל, יש שיעור מסוים מהאוכלוסייה שמתקדם, ואז יש פלח נוסף שמתעקש לחזור לאחור. שניהם מתקיימים בו בזמן, וזה מאוד מוזר. נראה שככל שאנחנו מתקדמים יותר מחשבתית, אנחנו גם זזים לצד השני, אחורה. זו פסיכולוגיה מאוד חולה. אני אוהב את המדינה שלי, אבל אני גם מתבייש בה. מעולם לא חשבתי שאנחנו יכולים להיות כל כך נבערים.

"אנחנו מדינה של מהגרים ששונאת מהגרים, כך שזו חברה ששונאת את עצמה. גדלתי כקתולי, ואני לא הולך להילחם בכנסייה הקתולית, אבל בהחלט אדבר נגדה אם ארגיש שהיא בצד הלא נכון ושהיא פוגעת בנו. אני לא הולך לשתוק. אני לא באמת רוצה להיות אקטיביסט, אבל זה כאילו העולם מכריח אותי להיות כזה".

בכל זאת השתנו כמה דברים. דור הצעירים הנוכחי לא עושה עניין מיציאה מהארון כבר בגיל מאוד צעיר.
"אבל זה עדיין עניין. בשבילנו, כהומואים, זה לא כל כך סתמי. אני חושב שגם היום, כשמישהו מבין את השונות שלו, הוא מרגיש מאוד בודד. גם אם זה רק לרגע הזה. הם מרגישים שהם לבד. זה עדיין תהליך לא קל. הבעיה בלהיות הומו, במובנים מסוימים, היא שאנחנו לא באמת אחראים לגורלנו. תמיד נהיה מיעוט, ותמיד נצטרך להיות תלויים בעמדות התרבותיות והחברתיות של המקום שבו אנו חיים בשביל קיומנו והישרדותנו.

"אם דברים ישתנו - אנחנו יכולים להיפגע, ודברים בהחלט יכולים להשתנות. אתה תמיד תלוי בנורמות של קבלה חברתית. אני לא חושב שסטרייטים באמת מבינים את ההשלכות של זה".