ב"המהפנט", הבמאי רוברט רודריגז ("עיר החטאים", "ספיי קידס") בוזז את הסטייל, את הרעיונות ואת האסתטיקה של כריסטופר נולאן כדי להגיש מותחן פסיכולוגי מלא טוויסטים שמשתעשע עם המציאות. לרוע המזל, התוצאה בעיקר מגוחכת ולא הגיונית, ונראית כמו "Inception" למעוטי יכולת.
העובדה שהבמאי והשחקנים מעניקים את הרושם שהם מודעים לכך אמנם מוסיפה לפרויקט מעט חן, אבל איך שלא תסתכלו על זה - מדובר באחד מסרטיו החלשים והתמוהים ביותר של רודריגז.
בן אפלק מגלם את רורק, בלש משטרה עצובי שבתו נחטפה. בעת ניסיון למנוע שוד בנק הוא נתקל בגבר מסתורי וקריפי (וויליאם פיכטנר, "נמלטים"), שמצליח להפנט את הסובבים אותו ולגרום להם לעשות כרצונו.
אם לא די בכך, מתברר שהטיפוס המפוקפק גם קשור להיעלמותה של בתו של רורק, מה שגורם לגיבורנו לחבור למגדת עתידות בשם דיאנה (אליס בראגה) ולצלול לתוך עולמם הסודי של "המהפנטים" (שהם, כך למדים הצופים, אנשים שיכולים לעצב מחדש את המציאות המחשבתית ולגרום לאנשים לראות גרסה של העולם שלא קיימת). האם יצליח רורק להיחלץ מהסבך הקוגניטיבי המתעתע שבו הוא שרוי ולמצוא את הבת שלו?
בראיונות טען רודריגז שכתב את התסריט לסרט לפני כשני עשורים - אך קווי הדמיון לסרטים כמו "ממנטו", "טנט" וכמובן גם "Inception" ניכרים לכל עין ואוזן. אפילו הפסקול, שאותו כתב בנו של הבמאי, רבל, נשמע כמו חיקוי חיוור של הנס זימר, המלחין הקבוע של נולאן. סרט נוסף שקופץ לראש בעת הצפייה הוא "שאטר איילנד" של מרטין סקורסזה.
עם זאת, עקב אילוצים תקציביים וקשיים הפקתיים, קנה המידה והאמביציה אצל רודריגז קטנים וצנועים בהרבה מאשר אצל נולאן וסקורסזה, מה שאומר שקטעי האקשן לא מאוד מושקעים ו/או מלהיבים, ושהאפקטים מצ'וקמקים וזולים.
מובן שגם האווירה ב"המהפנט" היא פחות יומרנית וחמורת סבר מאשר אצל נולאן, וכמו רוב סרטיו של רודריגז, גם הפעם יצא לו בי־מובי מחוספס ומחולטר למראה שלא לוקח את עצמו יותר מדי ברצינות (אם בכלל).
כל אלה - לצד הופעות אורח קצרות של שחקני אופי ותיקים כמו ג'ף פאהי וג'קי ארל היילי - גורמים ל"המהפנט" להתהלך לעיתים קרובות על גבול הפרודיה (ולפעמים גם לחצות אותו), ולהזכיר את סרטי האקשן הזבליים שהופקו בשנות האלפיים המוקדמות. הנוכחות האפאתית של אפלק, שכיכב בלא מעט סרטים כאלה, בהחלט תורמת לתחושה הזאת ומניבה כמה רגעים חביבים, וגם הופעתו של פיכטנר כנבל המנוול מתקבלת בברכה, כמובן.
אבל אין בכוחם של תענוגות פשוטים אלה כדי למנוע מהתסריט לקרוס לתוך קשקשת תסריטאית מפותלת ומעוררת גיחוך (שמגיחה במערכה השלישית, כשצריך לספק הסברים לכל מה שראינו), או כדי לשנות את העובדה שמדובר בסרט מאוד־מאוד טיפשי, ורק טיפה כיפי. לפחות הוא קצר.
ציון: 4
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו