לא תהיה זו הגזמה לומר שאיזבל הופר בת ה־70 היא אחת השחקניות הצרפתיות הגדולות בכל הזמנים. הקריירה העשירה, המפוארת וחסרת הפחד שלה גדושה בשיתופי פעולה עם במאים גאונים כמו קלוד שברול, מיכאל האנקה, ז'אן לוק גודאר, קלייר דני, פול ורהובן ועוד, והיא אחראית לאינספור רגעים קולנועיים בלתי נשכחים.
תפקידה ב"הסנדקית - מאמא גראס", הקומדיה החדשה שבה היא מככבת, אינו מאוד אופייני עבורה. מדובר הפעם במהתלה קלילה ולא מאוד רצינית שבה השחקנית המוערכת והחרוצה מגלמת מתרגמת בשירות משטרת פריז, שמוצאת את עצמה מתחזה לסוחרת חשיש ממרוקו (וזאת כדי לגייס את הכסף שדרוש לה כדי לעזור לאמה).
"הדמות שלי היא מעין רובין הוד נשית", אומרת הופר בחיוך שמצליח להיות בו זמנית גם שובבי וגם מקפיא דם. "הדברים שקורים לה אינם צפויים. היא מאוד אמיצה, אבל מבלי לדעת שהיא אמיצה. היא לא קמה בבוקר ואומרת לעצמה 'אני הולכת להפוך לסוחרת סמים'. האירועים חושפים דברים בתוכה ומעוררים אותה לפעולה. זה הכיף במלאכת המשחק. אתה אף פעם לא יודע מה עומד לקרות".
מה משך אותך לתפקיד הזה?
"קראתי את הספר שעליו הסרט מבוסס. הוא נכתב בידי מישהי שהיתה עורכת דין פלילית. הרעיון הזה, של אישה נורמטיבית שמתחזה לסוחרת סמים, מצא חן בעיניי. קצת אחר כך קיבלתי פנייה מז'אן פול סלומה, הבמאי, ששאל אם שמעתי על הספר. זה היה צירוף מקרים משמח".
הסרטים שאת מזוהה איתם נוטים להיות קצת יותר כבדים ורציניים. את לא מרבה לעשות קומדיות קלילות.
"אני מאוד מפונקת. עשיתי המון דברים שונים כשחקנית. אבל אני לא עושה סרטים בשביל לשמור על איזשהו קו ואני לא עושה סרטים בשביל 'כולם'. אני עושה סרטים בשבילי. אני לא אגואיסטית, אבל הכיף הוא פשוט לעשות. חוץ מזה, לדעתי זו לא קומדיה באופן בלעדי. יש כאן אלמנטים נוספים. בכלל, אני אף פעם לא אומרת לעצמי 'זו קומדיה' או 'זו דרמה'. אני לא מגדירה סרטים בצורה כזאת. גם ב'המורה לפסנתר', שהוא סרט מאוד רציני, יש כמה סצינות שגורמות לקהל לצחוק".
אבל בטח יש הבדל בגישה שלך כשחקנית בין תפקיד בסרט כמו "הסנדקית" לבין תפקיד בסרט כמו "המורה לפסנתר".
"ככל שזה נוגע לי, ממש לא. אני תמיד מייצרת קצת מרחק ביני לבין הדמות. זה עוזר למשחק שלי. זה נותן ספייס לצופה להעריך את מה שאני עושה".
לצד העבודה הבלתי פוסקת שלך בקולנוע, בשנים האחרונות את גם עושה לא מעט תיאטרון. בין השאר, השתתפת ב"ביבר הזכוכית", של טנסי וויליאמס, וב"גן הדובדבנים", של אנטון צ'כוב. איך את נהנית מהחוויה?
"הסיטואציה מאוד שונה כמובן. אבל בעיקר עבור הצופה ופחות עבור השחקן. אבל זו כמובן מתנה גדולה עבורי. יש לי את הפריבילגיה לבחור את התפקידים שלי ואת האנשים שאני עובדת איתם. אמנם אי אפשר לרצות את כולם, אבל אני מאוד משתדלת שהבחירות שלי יהיו מוצלחות".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו