"פארחה" הוא יצירה בינונית - אך הגינוי הישראלי עוד עשוי להביא לה את האוסקר
לולא הסערה הגדולה שנוצרה סביב הסרט הירדני, שהוא לא יותר מסרט "הולמרק" ממוצע, סביר להניח שהוא היה עוד מוצר נטפליקסי שנעלם באלגוריתם • כנראה שעדיין לא התרגלנו לכך שמציגים אותנו באור שלילי, והתוצאה: כנראה שירינו לעצמנו ברגל
Your browser doesn’t support HTML5 audio
עד כמה הפוליטיקה הישראלית בכלל וההסברה הישראלית בפרט, עומדות מול שוקת שבורה? מספיק להביט בסרט"פארחה"שעלה לאחרונה בנטפליקס כדי להבין את גודל הרפיסות והחידלון.
הסרט הירדני, שעלה בישראל רק עבור מי שהממשק שלו באנגלית נוכח הביקורת הציבורית בישראל (עוד מעט נחזור לימי האנטי-מחיקון), הוא לא יותר מסרט "הולמרק" או כזה הלקוח מערוץ "ויוה". אבל בשבועכ האחרון כל מי שהוא משהו בקרב חברי הכנסת בישראל, מיהר לגנות את הסרט הזה כנראה מבלי שצפה בו בכלל. ומה האימפקט? הסרט הירדני הזה עוד עלול ללכת עד הסוף בטקס האוסקר הזר. הפרחים, אגב, צריכים להינתן לנו, הישראלים, שמיהרו לגנות את היצירה הקולנועית הבינונית הזאת.
"פארחה" מביא את סיפורה של נערה בת 14 (מה שמרפרר בעיניי לאנה פרנק) אשר ערב מלחמת העצמאות או במקרה שלפנינו ה"נכבה" מוצאת את עצמה בפני היסטוריה פרטית - היא שעומדת לעזוב את הכפר שלה כדי ללמוד בבית הספר העירוני הקרוב, דבר שלא אופייני לחברה הערבית הפרימטיבית של אז, ובחלקים מסוימים גם היום. אך לרוע מזלה, הבריטים מאבדים עניין בחלקת הארץ השסועה, והחיילים היהודים מגיעים כדי "לטהר" את הכפר. אביה לא מצליח לשכנע אותה לברוח, והיא נאלצת, ממש כמו אנה פרנק, לבלות לבדה במסתור, רק לא בעליית הגג אלא דווקא במרתף. מבעד למרתף הזה, היא רואה את אבא שלה יוצא לקרב, וכמובן את הסצנה שהצליחה לזעזע את הציבוריות הישראלית מבלי שהיא ראתה בכלל את הקטע המדובר: חיילים ישראלים יורים למוות במשפחה חסרת אונים המחזיקה תינוק. לרגע נדמה שהחייל הישראלי מרחם על התינוק שהם נושאים, אבל כשנפסק הבכי שלו, אנחנו, ממש כמו כוכבת הסרט, מבינים מה עלה בגורלו.
נו, מה נגיד ומה נאמר.בעולם שבו קניה ווסט איבד כבר מזמן את השליטה דבריו, הסרט הזה אמור היה להיות עוד מוצר נטפליקסי ממוצע, שנעלם אי שם באלגוריתם בין עוד סרט על מבריחי סמים קולומביאנים לדרמה סינית שאפילו הבמאי שלה לא זוכר שהוא ייצר אותה. אבל הרעש וההמולה סביב הסרט דווקא מהצד הישראלי, יהפכו אותו קרוב לוודאי ללהיט. במדינה שאין בה הסברה רצינית, ונמצאת בבעיה תדמיתית קבועה, מה הפלא שאפילו סרט דלוח שכזה מצליח להכניס אותה להיפר ונטילציה.
מה מבהיל אותנו כאן? הרי במאות סרטים לדוגמה הוצגו הרוסים במהלך המלחמה הקרה כרעים בסרטים האמריקניים המטופשים, והם כבר התרגלו לכך. אנחנו, כנראה, לא רגילים שלפעמים מציגים אותנו באור שלילי, ולכן ממהרים להיבהל גם בשנת 2022. מדינה עם עוצמה, מדינה שיודעת לנהל את המאבקים התרבותיים שלה בראש מורם, מדינה שמתגאה בפלורליזם שלה, הייתה צריכה לצפצף על הסרט הירדני הזה. ובטח ובטח, לא מעזה לקרוא להחרמתו או לאי הקרנתו בטלוויזיות בישראל. מה אנחנו, קטאר?
אבל ישראל הנוכחית היא מדינה שרועדת מעצמה, ששרי התרבות מתחלפים בה במהירות הבזק, שהתרבות שהושרשה בה נעה בין ריאליטי להופעות של כוכבי פופ, ומעליה מרחףצילם המאיים של אבי מעוזוחבריו. פני הדור כפני הנטלי דדון.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו