הטוב, הרע והמצוין: ראינו כמה סרטים בפסטיבל חיפה – וזה מה שחשבנו עליהם

פסטיבל הסרטים הבינלאומי בחיפהנמצא בשיאו, כשרבים מגיעים בכל יום לכרמל כדי לצפות בסרטים שלא מוקרנים בשגרה בבתי הקולנוע. המגוון עשיר מאוד, ולכן בחרנו לצפות בשלושה מהם כדי לחוות את דעתנו עליהם.

למצוא את ריצ'רד

כבר כמה עשורים שסטיבן פרירס נחשב לאחד הבמאים הפעילים המוצלחים ביותר בהוליווד, גם אם שמו אינו שגור בפיו של כל חובב קולנוע. מי שהביא לעולם את "יחסים מסוכנים", "המלכה", "נאמנות גבוהה" ו"הנוכלים" חוזר בסרט חדש, העוקב אחר סיפורה האמיתי של אישה שהחליטה לנסות ולאתר את קברו של המלך ריצ'רד השלישי, שאף אדם לא ידע היכן הוא נמצא במשך יותר מ-500 שנה, מבלי שיש לה כל ניסיון בנושא.

זוהי דרמה פשוטה בעשייה שלה, כזו שלא מבוצעת בצורה פומפוזית, אלא במין צניעות, ממש כמו הדמות הראשית שלה, אותה מגלמת סאלי הוקינס ("צורת המים" ו"יסמין הכחולה") בעדינות כובשת. הסרט אינו מנסה להמציא את הגלגל מחדש, אך כן הוא מראה כיצד לפעמים חשוב להקשיב לעצמך ולהיאבק על האמת שלך, גם אם הקרבות האלו – ממש כמו זה שבו נהרג המלך ריצ'רד – נעשים מול גופים גדולים מאוד.

דמותה של הוקינס אמנם יוצאת למסע חיפוש שמי יודע מה יהיו תוצאותיו, אך בכך הסרט בעצם מנסה להציג שלא צריך להרים ידיים בדברים שאתה מאמין בהם, גם אם כולם אומרים לך לעשות זאת.

הבוס הטוב

בלב הסאטירה הנושכת של הבמאי-תסריטאי הספרדי פרננדו לאון דה ארנואה נמצא חוליו בלאנקו, מנהל מפעל לייצור מאזניים (מטאפורה מושלמת להתפתחויות בסרט) שמוכן לעשות הכל על מנת לזכות בפרס יוקרתי שלו הוא מועמד. המחיר בדרך לשם? למי אכפת.

הבעיות של בלאנקו מתחילות לצוץ כמה ימים לפני שהוועדה שבוחרת את הזוכה באותו פרס צפויה להגיע לסייר במפעל, וכשהן מגיעות – הן מגיעות בצרורות. בלאנקו נאלץ למצוא את עצמו מתמודד עם בעיה אחר בעיה, שכמו כדור שלג – הן רק גדלות, מבלי להראות סימני עצירה.

הסרט זכה בלא פחות מחמישה פרסי גויה (האוסקר הספרדי), כולל לסרט, לבימוי ולמשחקו המפעים ומלא הצ'ארם של בארדם, וכולם מוצדקים. זו קומדיה שחורה מצוינת שלא פוחדת לצחוק על עולם התעשייה, המהווה דימוי לכוח הרב, יש שיגידו הרב מדי, שיש לאנשים שיושבים בחלונות הגבוהים. שיתוף הפעולה השלישי של בארדם ודה ארנואה מוכיח את עצמו פעם נוספת, כששילוב הכוחות שלהם יצר סרט שעוקץ בכל הנקודות הנכונות, מבלי לשכוח לחמול את אלו שצריכים נחמה.

לחיות

צריך המון אומץ כדילעבד מחדש סרט של אקירה קורוסוואה היפני, שנחשב לאחד המאסטרים הגדולים ביותר שידע עולם הקולנוע, אבל את אוליבר הרמנוס הדרום אפריקני זה לא הרתיע - והאמת היא שחבל שכך.

בסרט הזה, שמביא למסך הגדול גרסה חדשה ל"איקירו" משנת 1952, ביל ניי הוותיק מגלם את מר וויליאמס, עובד ציבור ששגרת חייו ועבודתו המונוטונית והמנומנמת בלונדון של שנות ה-50 הפכה אותו לאדם יבשושי מאוד. כשהוא מתבשר על עדכון במצבו הבריאותי, הוא מחליט לנסות למצוא משמעות לחיים.

הכוונה בסרט היא יפה ונוגעת ללב - הרי מי מאיתנו לא היה רוצה להרגיש שהדברים שהוא עושה בחייו משפיעים בצורה חיובית על אחרים, במיוחד על קרובינו - אבל התוצאה קלישאתית, חסרת ברק ומשעממת יותר מעבודתו של מר וויליאמס.

אמנם הביקורת על הבירוקרטיה רלוונטית גם כיום, אבל הרמנוס לא הצליח לדחוס ל-102 הדקות של הסרט את מה שקורוסוואה הצליח לעשות על פני 143 דקות - וזה ליצור דיוקן אינטימי ונוגע ללב על מציאות חייהם של רבים, גם בימינו. לפעמים יש נעליים שפשוט עדיף אפילו לא לנסות להיכנס אליהן.