"בלונדינית" הוא לא יותר ממבחן סיבולת פרובוקטיבי

"בלונדינית", הביופיק הדמיוני על חייה הטרגיים של מרילין מונרו שעלה בסוף השבוע בנטפליקס, הוא סרט ארטיסטי, סאדיסטי וחסר חמלה, שמתעלל במושא שלו (ובצופים) ללא טיפת רחמים.

בהתבסס על הרומן של ג'ויס קרול אוטס, שראה אור בשנת 1999, הבמאי האוסטרלי אנדרו דומיניק טווה כאן סיוט אימפרסיוניסטי, קיצוני וארוך מאוד, שכמו סרטיו הקודמים ("ההתנקשות בג'סי ג'יימס", "הורג אותם ברכות") כן מצליח להיות מאוד מרשים מבחינה ויזואלית וטכנית. עם זאת, תחכום ואיפוק לא תמצאו כאן. אפילו לא טיפה. גם לא נחמה. רק אוסף של סצנות מחרידות יותר ומחרידות פחות, שבהן מונרו מוצגת כקורבן חסר אונים של הנסיבות.

אנה דה ארמס ("רצח כתוב היטב", "לא זמן למות"), שמככבת בתפקיד הראשי, אינה הבעיה של הסרט הזה. היא מתמסרת באופן מלא לחזון של דומיניק, ויש כאן רגעים רבים שבהם היא מתמזגת עם השחקנית האיקונית שהיא מגלמת באופן מלא.

אך "בלונדינית" לא מעוניין כלל במעלותיה, בכישוריה ובהישגיה של מונרו. עניינו היחיד הוא להמחיש לנו עד כמה חייה היו איומים ומלאי סבל, והוא עושה את זה בצורה הכי פולשנית ולא נעימה שאפשר: החל בילדותה הקשה עם אם אלכוהוליסטית ומעורערת נפשית (שמנסה להטביע את בתה באמבטיה), המשך בימיה הראשונים בהוליווד (בחברת מפיקים דוחים שאונסים אותה), עבור בימי הזוהר שלה (שבהם מונרו מוצגת ככבשה צחורה שמוקפת בחיות טרף), וכלה בימיה האחרונים (שכוללים סצנה דוחה ובוטה שבה מונרו פוגשת את נשיא ארה"ב, ג'ון פ. קנדי).

הפואנטה הלא מאוד מורכבת של דומיניק אמנם הופכת לברורה בשלב מוקדם של הסרט, אך הדבר אינו מונע ממנו להעביר אותה שוב ושוב ושוב. כתוצאה מכך, על אף הצילום המדהים, ולמרות הטוטאליות הטרנספורמטיבית של דה ארמס, העוצמה של "בלונדינית" הולכת ונחלשת, עד שלא נותר ממנו דבר מלבד מניירות חלולות.

מצד אחד, הקולנוע זקוק לסרטים יומרניים, מאתגרים ומפלגים, שבהם היוצר מקבל חופש מוחלט. מצד שני, במקרה דנן התוצאה היא בעיקר מבחן סיבולת פרובוקטיבי ומעניש, שאינו מתגמל בשום צורה. אל תרגישו מחויבים לצלוח אותו.

ציון: 4