הדוקו על דיוויד בואי לא מקורי או מהפכני, אך משכר חושים

ברט מורגן, הבמאי של "דיוויד בואי: Moonage Daydream", הצהיר בראיונות שהוא לא רצה שסרטו התיעודי על חייו ויצירתו של המוזיקאי האנגלי פורץ הדרך יהיה דומה בשום צורה לערך של ויקיפדיה.

על פי שום קנדה מידה, בואי, שהלך לעולמו בשנת 2016, לא היה אישיות סטנדרטית, ולכן לא היה למורגן שום עניין להעניק לו את הטיפול הכרונולוגי והקונבנציונלי שכל כך הרבה יוצרים של ביוגרפיות קולנועיות על מוזיקאים מאמצים. הוא לא רצה שסרטו יכלול ראיונות צפויים עם האנשים שעימם בואי שיתף פעולה לאורך השנים, והוא לא רצה לדון בהשפעתו העצומה על התרבות הפופולרית או לדחוס את הקריירה המפוארת שלו אל תוך נרטיב מוכר ונוח לעיכול. בשביל זה כבר יש מספיק סרטים וספרים אחרים.

במקום אלה, מורגן העדיף ליצור חוויה אודיו-ויזואלית סוחפת שתעשה כמיטב יכולתה על מנת ללכוד את העוצמה הגדולה מהחיים של בואי – כאישיות, כאמן, כאייקון אופנה וכפרפורמר. כדי לעשות זאת, הוא נעל את עצמו בחדר עריכה למשך כמה שנים, צלל אל תוך הארכיון הפרטי האינסופי של בואי, שלף משם חומרי גלם מגוונים ומרתקים, ויצר קלידוסקופ אימפרסיוניסטי, אבסטרקטי וטריפי שעוטף ושוטף את הצופים בצורות, בצבעים ובצלילים שמגיעים מכל הכיוונים (ועל אחת כמה וכמה כאשר הצפייה נעשית באיימקס).

התוצאה שיצאה תחת ידיו של מורגן בהחלט כוללת דקות מוצלחות רבות שבהן כל האלמנטים מתחברים וכל העסק ממריא לשחקים. קטעי הופעות, רגעים מתוך ראיונות, הצצות אל מאחורי הקלעים של ימי צילום, ביקורים קצרים בסטודיו שבו בואי שקד על ציוריו הענקיים ועוד – הכל מתערבל יחד באופן מהפנט ומשכר חושים. האבולוציה המתמדת של בואי – ממייג'ור טום לזיגי סטארדאסט ל-Thin White Duke, וכן הלאה וכן הלאה – מתרחשת שוב ושוב לנגד עינינו, ללא פרשנויות וללא הסברים מיותרים, על רקע המוזיקה המושלמת (והמשתנה אף היא) שיצר לאורך השנים.

העובדה שמורגן עשה כאן בהחלט מרשימה, אך בניגוד ל-"Montage of Heck", הסרט המצוין שלו על קורט קוביין מלפני כמה שנים, "Moonage Daydream" רחוק מלהיות מקיף (יש פרקים שלמים בקריירה של בואי שכלל אינם זוכים להתייחסות). נוסף על כך, בניגוד לסרט על קוביין, גם קשה להגיד שתמצאו כאן תובנות חדשות שיעזרו לכם לפצח את חידותיו הרבות של האיש או להבין מי הוא היה באמת, מעבר לכך שהוא היה מכור לעבודה ושהוא "שנא לבזבז ימים".

בואי אף פעם לא היה דברן כמו לו ריד או בוב דילן, והשקפת עולמו, כפי שהיא באה לידי ביטוי בקטעי אודיו חטופים שנכללים בסרט הלא קצר הזה (שנמשך יותר משעתיים), אינה מתעלה לגבהים יוצאי דופן ולא מתגבשת לכדי אמירה מהפכנית או מקורית במיוחד.

ובכל זאת, גם אם אין בהם כדי לחדש, בהחלט כיף להישטף במראות ובשירים הנפלאים שמרכיבים את "Moonage Daydream", ועל אחת כמה וכמה אם אתם נמנים על מעריציו השרופים של בואי. הדמות שלו עדיין מצליחה לעורר השתאות והשראה, והמוזיקה שלו עדיין מדהימה.

"דיוויד בואי: Moonage Daydream", ארה"ב 2022

ציון: 7