פסטיבל הקולנוע הבינלאומי ה-39 של ירושלים עבר את נקודת האמצע שלו, ועד עתה נראה שהדברים מתנהלים בצורה חלקה ומוצלחת. הסרטים טובים (או לכל הפחות מעניינים), האולמות מלאים מפה לפה, והאווירה השוקקת במתחם הפסטיבל בסינמטק ירושלים ובאולמות השונים ברחבי העיר בהחלט מתחילה להזכיר את ימי הטרום קורונה העליזים.
הפסטיבל נפתח עם הקרנה חגיגית בבריכת הסולטן של "משולש העצבות", הסרט שזכה בפרס דקל הזהב בפסטיבל קאן האחרון, והתסריטאי-במאי השבדי, רובן אוסטלונד, נכח במקום כדי לספק קונטרה מבורכת לנאומים המיותרים והלא נגמרים של הפוליטיקאים וכדי להלהיב את הקהל ולהכניס אותו לאווירה המתאימה.
יומיים לאחר מכן, אוסטלונד גם טרח להגיע לקולנוע לב סמדר כדי לפטפט מעט על סרטו החדש והמהולל. בשיחה מאירת עיניים שהתקיימה לאחר ההקרנה (ושאותה ניהל הח"מ), אוסטלונד סיפר על מקורות ההשראה לסאטירה החברתית הפרועה והקיצונית שיצאה תחת ידיו. בתוך כך, הוא גם הקפיד לציין באוזניי עד כמה הוא נהנה מהשהייה בירושלים ואף סיפר לי שהקהל המקומי מזכיר לו את הקהל שפגש בקאן. מחמאה לא קטנה, לכל הדעות.
הסרט עצמו, שמתחקה אחר זוג דוגמנים (האריס דיקינסון ושרלבי דין) שנקלע לשיט תענוגות על יאכטה עם חבורה של מיליארדרים, ללא ספק עמד בציפיות. בדומה לסרטו הקודם, "הריבוע" (שזכה גם הוא בפרס דקל הזהב), גם כאן אוסטלונד נהנה להוציא את דמויותיו (ואת הקהל) מאזור הנוחות שלהן, והאירועים הבלתי צפויים (והלא תמיד קלים לצפייה) שמתחוללים על היאכטה - שאותה מנווט הקפטן האלכוהוליסט והמרקסיסט שמגולם בידי וודי הארלסון - גרמו ללא מעט צופים בבריכת הסולטן לתור אחר היציאה הרבה לפני שהסרט הסתיים.
עם זאת, למרות ש"משולש העצבות" אינו מעודן במסריו ובתכסיסיו, מדובר בסרט מאוד מצחיק, מבריק ומאוד עכשווי, שמספק לצופיו מסע מסעיר, מפתיע ובלתי נשכח. סרט פתיחה די מושלם לפסטיבל קולנוע.
סרט נוסף שהותיר רושם טוב הוא "3,000 שנים של כמיהה" של המאסטר האוסטרלי הוותיק ג'ורג' מילר ("מקס הזועם: כביש הזעם"). במרכז הסרט ניצבת מערכת היחסים שמתפתחת בין אקדמאית בודדה ומופנמת שמתמחה בסיפורים (טילדה סווינטון) לבין ג'יני ערמומי ומקולל (אידריס אלבה), שיוצא מתוך בקבוק עתיק שאותו היא רוכשת בשוק באיסטנבול, ומציע לה שלוש משאלות.
בהשוואה לסרטיו האחרים של מילר, "3,000 שנים של כמיהה" היא יצירה קטנה, אינטימית ואישית. אך היכולות הוויזואליות המהממות של מילר דואגות לכך שהתוצאה אינה משעממת לרגע, והעיסוק הנרחב באמנות הסיפור מניבה שפע של אטרקציות ומובילה את הצופים אל עבר סיומת רומנטית ונוגעת ללב, שממחישה את כוחם של הדמיון ושל האמנות.
שני סרטים מסקרנים נוספים שהגיעו לירושלים עם פרסים מפסטיבל קאן הם "החלטה לעזוב" של הבמאי הדרום קוריאני פארק צ'אן-ווק ("שבעה צעדים"), שזכה שם בפרס הבימוי, ו"ברוקר" של הבמאי היפני הירוקאזו קורה-אדה ("המשפחה שלי", "אחותנו הקטנה"), שקטף את פרס השחקן.
הראשון הוא מותחן פילם נוארי מפותל ועתיר הומור על בלש משטרה שמתאהב באישה שנחשדת ברצח בעלה, ואילו השני, בו מככב סונג קאנג-הו ("פרזיטים"), ושמתרחש בדרום קוריאה גם הוא, הוא סרט מסע אוהב אדם שמאפשר לקורה-אדה לפרוט על מיתרי הלב בעזרת עוד תא משפחתי לא קונבנציונאלי (המומחיות שלו).
על אף שלא מדובר בפסגת יצירתם של הבמאים הנפלאים האלה (שני הסרטים קצת ארוכים מדי, לשם התחלה), גם "החלטה לעזוב" וגם "ברוקר" מכילים מספיק רגעים יפים, מפתיעים ומרגשים על מנת להצדיק את הצפייה בהם.
סרט שממש לא חובה לצפות בו, לעומת זאת, הוא הדרמה המשפטית "האשמה", של איוון אטאל, שהגיע לירושלים בלוויית אשתו, שרלוט גינסבורג, ובנם המשותף, בן אטאל, שמשתתפים שניהם בסרט. זהו סרט דידקטי, ארוך וצרפתי מאוד שמלווה את המשפט של בחור צעיר, פריבילגי וחובב מין אלים, שמואשם באונס של נערה תמימה, שמגיעה מבית יהודי-דתי.
תובנות חדשות לא תמצאו כאן, וקשה לומר שהשהייה במחיצתו של הסרט חסר הניואנסים ונטול ההפתעות הזה - שנזקק ללמעלה משעתיים על מנת לומר את המובן מאליו - מתגמלת באיזושהי צורה. אפשר לוותר.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו