כשרואים את "אהבה בשחקים: מאווריק" מבינים שטום קרוז יש רק אחד

טום קרוז הוא כוכב הקולנוע האחרון שנשאר לנו. אם לפני הקורונה עוד היה אפשר לחלוק על הקביעה הזאת, הרי שכיום הדבר ברור לכל בר־דעת. קרוז הוא היחיד מבין השחקנים ההוליוודיים הבכירים שטרם שיתף פעולה עם פלטפורמת סטרימינג, והוא היחיד שנותר נאמן במלוא רמ"ח איבריו לחוויה הקולנועית.

בחודשים הראשונים של הקורונה הוא שחרר סרטון שבו ניתן היה לראות כיצד הוא מתגנב לאולם קולנוע עם מסיכה כדי לצפות ב"טנט", ומאז הוא לא פספס הזדמנות כדי להילחם על מעמדו ועל כבודו של המסך הגדול.

כעת, רגע לפני יום הולדתו ה־60 (שיחול בתחילת יולי), סוף־סוף קרוז מתחיל לקצור את הפירות: סרט ההמשך המצופה ל"אהבה בשחקים" - שאמור היה לצאת עוד לפני הקורונה - עולה היום בבתי הקולנוע, וגם הסרט הבא בסדרת "משימה בלתי אפשרית", שצובר סביבו כמויות חריגות של הייפ, כבר מתחמם על הקווים. בעידן שבו כולם רק מחפשים בקדחתנות אחר "היקום הקולנועי הבא", קרוז מתייצב בגו זקוף כדי להזכיר לכולם שהוא למעשה יקום קולנועי של איש אחד.

כבונוס, בשבוע שעבר קרוז הטריח את עצמו לריביירה הצרפתית כדי לקבל פרס מיוחד ויוקרתי שהוענק לו בפסטיבל קאן. במשך שעה הוא ישב על הבמה באולם ודיבר על הקריירה הבאמת מדהימה שלו. הסיינטולוגיה, הקפיצות על הספה של אופרה ויתר משברי היח"צ של תחילת המילניום - התאדו. גם המשברים המקצועיים הלא פשוטים שחווה בעשור הקודם (כאשר סרטי ענק בכיכובו כמו "המומיה", "אבדון" ו"ג'ק ריצ'ר: אין דרך חזרה" התרסקו בקופות) התפוגגו כלא היו.
כל שנותר הוא גוף עבודות מפואר ומגוון שנפרש על פני חמישה עשורים; כל שנותר הוא שחקן כריזמטי, נמוך קומה ולא לגמרי מוברג עד הסוף, שממשיך לעבוד לילות כימים כדי לגרום לכם להגיד "וואו, איזה חולה נפש הטום קרוז הזה!".

בדרכו של פול ניומן

"אהבה בשחקים: מאווריק", שעולה היום, מאפשר לקרוז (ולנו) לשוב לראשיתו של גוף העבודות המפואר הזה ולהעריך את המסע המופלא שעשה. על הנייר זה לא באמת אמור לעבוד - בכל זאת, הסרט המקורי הופק בשנות ה־80 והפך עם השנים לסוג של פאנצ'ליין קאמפי. כמעט כל סצנה שלו זכתה לפרודיות ולמחוות. כמעט כל רגע שלו חקוק עמוק בדברי הימים של תרבות הפופ. ובכל זאת, איכשהו, זה עובד נפלא.

אבל לא רק שזה עובד נפלא, אלא שהחזרה של קרוז לתפקיד של טייס הקרב השחצן והשאנן מאווריק גם מאפשרת לו לפתוח פרק חדש בקריירה שלו ולמצב את עצמו בעמדת הכוכב הוותיק. בדיוק כמו פול ניומן, שכיכב לצד קרוז בן ה־20 ומשהו ב"צבע הכסף"; בדיוק כמו קלינט איסטווד, שהחל לעשות מערבונים וסרטי אקשן שהתכתבו עם התפקידים המוקדמים שהפכו אותו לאייקון.
"אהבה בשחקים: מאווריק" נפתח בסיקוונס נהדר שבו מאווריק, שעובד כעת כטייס ניסוי צבאי, יוצא לטיסה מסוכנת שבמהלכה הוא נדרש להגיע למהירות שיא של 10 מאך. "אוקיי, בייבי", אומר מאווריק למטוס (ולעצמו), "עוד פעם אחת. בואי נראה להם מה אנחנו מסוגלים". באותה מידה, אלה הם גם הדברים שקרוז בוודאי אמר לעצמו במהלך הצילומים.

זו התחלה נהדרת לסרט שכל כולו אנלוגיה לכוכבות קולנוע ולהישרדות. "העתיד מגיע, ואתה לא חלק ממנו", אומר קצין זעוף למאווריק קצת אחר כך, "הזן שלך נמצא בדרך להכחדה". "יכול להיות שזה יקרה", עונה לו מאווריק/קרוז בחיוך, "אבל זה לא הולך לקרות היום". נשבע לכם שבקטע הזה ממש התאפקתי שלא למחוא כפיים.

אחרי שטיסת הניסוי מסתיימת בהצלחה, מאווריק מקבל פקודה לשוב לטופ גאן - בית הספר לטיסה שמיועד לטייסי הקרב הכי טובים בצי האמריקני - אבל הפעם כמדריך.

מתברר שיש משימה מסווגת וכמעט בלתי אפשרית לביצוע (צריך לפוצץ מפעל להעשרת אורניום לפני שיהפוך לפעיל), ורק הוא יכול לאמן את הטייסים. מאווריק לא כל כך בעניין, כמובן. אבל חברו הוותיק אייס מן (ואל קילמר), שבניגוד למאווריק דווקא כן התקדם יפה בסולם הדרגות, מתעקש.
בין טיסת אימון אחת לשנייה, מאווריק גם נדרש להתמודד עם לא מעט דרמה בחייו האישיים: הוא פוגש אקסית מהעבר (ג'ניפר קונלי), שעדיין עושה לו פרפרים בבטן, ולומד שאחד הטייסים במחלקה שאותה הוא מאמן (מיילס טלר) קשור אליו (ולסרט הקודם) באופן עמוק. אה, ואל תדאגו - מובן שיש כאן גם סצנה שבה כולם (כולל קרוז) מורידים חולצות ועושים מחווה לסצנת הכדורעף המפורסמת מהסרט המקורי.

בלי טוני סקוט המנוח

"אהבה בשחקים: מאווריק" אינו סרט מתוחכם או מדהים במיוחד. אבל הוא מלא בעוצמה טהורה ובאמוציות נוסטלגיות, ואת מה שהוא עושה, הוא עושה עד הסוף. סצנות הטיס ריאליסטיות ומאוד מלהיבות, וכמו שאמרנו, נוכחותו של קרוז ומחויבותו המוחלטת למשימה מרימות את כל העסק בכמה דרגות.

אם יש משהו, או יותר נכון מישהו, שבכל זאת חסר, הרי שזהו טוני סקוט ז"ל, שביים את הסרט המקורי (ושהסרט הנוכחי מוקדש לו). ג'וזף קוסינסקי, שנכנס לנעליו הגדולות של סקוט, אמנם עושה עבודה טובה בסך הכל, אבל יש משהו סטרילי ומעט מסורס בתוצאה. קצת חבל, אבל לא נורא. כנראה שלא כל סרט בסדרת "אהבה בשחקים" צריך סאבטקסט הומו־אירוטי.

ציון: 7