"השור הזועם" פוגש את "רשימת שינדלר" ב"השורד" - דרמת שואה הוליוודית המבוססת על סיפורו האמיתי של הארי הרצקו האפט, יהודי שנלחם בקרבות איגרוף אכזריים נגד אסירים יהודים אחרים כדי לשרוד באושוויץ.
את האפט, שהלך לעולמו ב־2007, מגלם בן פוסטר, מהשחקנים האמריקנים הכי אינטנסיביים והכי פחות מוערכים שפועלים כיום. במהלך הסרט הוא מעלה ומשיל קילוגרמים רבים, משנה את הופעתו לחלוטין כמה וכמה פעמים (עד כדי כך שבלתי אפשרי לזהות אותו) ונאלץ להתמודד עם שלל מצבים לא אנושיים.
פוסטר מסתער על האתגר בטוטאליות האופיינית לו, ומשקיע את הנשמה בתפקיד. כתוצאה מכך, אף ש"השורד" אינו תמיד קל לצפייה, קשה להסיר מהשחקן המרתק הזה את העיניים.
למרבה הצער, הסרט עצמו, שאותו ביים בארי לוינסון הוותיק ("איש הגשם"), מתקשה להגיע לרמה של השחקן הראשי שלו. זהו אמנם סרטו הטוב ביותר של לוינסון זה שנים והמקצוענות שלו ניכרת לאורך כל הדרך, אך התסריט מפוזר ולעיתים מגושם, הקלישאות חוגגות, והאורך (שעתיים ועשר דקות) טיפה מוגזם.
הסיפור מרבה לקפוץ קדימה ואחורה בזמן - בין התקופה של האפט באושוויץ, שם נלקח תחת כנפו של קצין אס.אס אופורטוניסט (בילי מגנוסן) שמזהה באגרופיו הזדמנות עסקית; לבין שנותיו כמהגר בארה"ב, לאחר סיום המלחמה, שם ניהל קריירה קצרה כמתאגרף מקצועי. בחלק מהזמן אנחנו צופים בהאפט מתאמן לקראת קרב מתוקשר נגד רוקי מרציאנו, אבל בניגוד למצופה, הקרב עצמו דווקא אינו שיאו הדרמטי של הסרט.
למרות מגרעותיו, "השורד" מצליח לשמור על עניין. כאמור, ההופעה של פוסטר לבדה מצדיקה את הצפייה בסרט, אך זו זוכה לחיזוק מבורך מצד גלריה איכותית של שחקני משנה (שכוללת את דני דה ויטו, ג'ון לגוויזאמו, פיטר סארסגארד וויקי קריפס). כמו כן, הבימוי האולד־סקולי של לוינסון מניב כמה סצנות אפקטיביות שבהן כל הרכיבים מתחברים יחד בצורה מושלמת, והתסריט (שעליו חתום ג'סטין ג'ואל גילמר) אינו נרתע מלעסוק בטראומות וברגשות האשם שהאפט נושא עימו.
"השורד" אולי אינו מתוחכם מספיק כדי לומר משהו משמעותי על הנושאים הבלתי אפשריים שבהם הוא עוסק, אך הוא בהחלט מציג את המורכבות של הדמות שמצויה במרכזו. לא סרט גדול, אבל יש בו רגעים, ויש בו את בן פוסטר.
ציון: 6
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו