עולם קטן / דרור בורשטיין (בבל)
"20 שנה אני גר בדירתי הנוכחית בתל אביב. 20 שנה של שותפות עם תיקנים. חדרם הוא כגודל בסיס של מקרר וכגובה שבין תחתית המקרר והרצפה. מעת לעת אני מוציא אחד מהם אל החצר". דרור בורשטיין, מהמעניינים שבכותבים, מתבונן בחייהם הזעירים של החרקים באהבה ובפליאה. הוא לומד מהם את סודות הקיום, ועל הדרך גם את סודות האדם.
"עולם קטן" הוא כמו ספר מראה לאחד מספריו האחרונים של בורשטיין, "אדם בחלל", שעסק במרחבים הבלתי נגמרים של הקוסמוס וממשיך את הקו של התמקדות בבעלי חיים, אחרי שהקדיש ספרים לציפורים ולעטלפים. בורשטיין מוצא מכנה משותף לחרקים ולכוכבים - שניהם נמצאים בקצה המבט. מן הגדול ביותר לקטן ביותר. בעיניו, חרקים וכוכבים הם מן הדברים המסתוריים והשכיחים ביותר בעולם.
הציטוט בהתחלה מראה את יכולתו של בורשטיין לחמול על כל יצור ולראות את פניו, משמע את אוצר החיים הגלום בו. באמצעות קטעים ספרותיים והתבוננויות עדינות בתנועות החיים טווה המחבר טקסטים הגותיים מלאי יופי - על הציקדה, הזבוב, הפרעוש, הצרעה, הנמלה ועוד.
עבור בורשטיין החרק הוא מקור של קסם, יצור המסתובב כנושא את כל משקל המיתולוגיה האפשרית. היצורים הקטנים מאפשרים לבורשטיין להרחיב את תודעתו, לפתוח אותה לאזורים סמויים מהעין והלב.
הכתיבה, נתינת המילים, היא שמנכיחה את יכולתו של המבט להתמקד ברחשים נסתרים, לפאר את המובן מאליו הנרמס בדריסת רגל קלה. לבורשטיין מבט שירי על ההווה, המאפשר לו למתוח את הקו בין הקוסמוס האינסופי לחרק הזעיר והפגיע ולמצוא ביניהם עולם שלם של חיים. כדי להבין את החי בורשטיין קורא בשירים, בסיפורים ובטקסטים עיוניים ודתיים.
הספרות משלימה את הפיקסלים של כל החי הרוחש על האדמה. היא מצליחה לחשוף את הנסתר בתוכם. בורשטיין הוא יוצר וקורא רגיש, שמצליח להאיר יצורים מעוררי רתיעה, ביצירה עדינה, מקורית ורבת קסם. "כל חרק", הוא כותב, "הוא כמטפחת מרהיבה מכובע הקסמים של העולם".
אלעד נבו
שתי חברות והרעלה / אלפרד דבלין, מגרמנית: ניצה בן־ארי (פן)
בשנת 1923 סערו עיתוני ברלין לאחר ששתי נשים צעירות קשרו קשר להרעיל את בעליהן; אחת הצליחה ובעלה מת - השני לא. אלפרד דבלין, אחד מענקי המודרניזם של תחילת המאה ה־20, צולל אל המקרה ומספר בצלילות נוקבת את השתלשלות הדברים - מאז החתונה, דרך שגרת האלימות והאונס, ניסיונות הבריחה הכושלים, הברית שמתפתחת בין שתי הנשים, ועד הבחירה ב"דרך הנקבית להרוג" - ברעל עכברים. הכתיבה של דבלין כאן היא עוד מאופקת לעומת ההתפרצות הקודחת ב"ברלין, אלכסנדרפלאץ", מיצירות המופת של המודרניזם, שהתפרסמה כמה שנים אחר כך, ב־1929.
אבל האיפוק שלו טעון בכוח אדיר. בעוד הוא משרטט את המעגלים הרחבים יותר של המקרה, את האלימות הביתית והחברתית, את הייאוש והעוני ואת המבנים הפטריארכליים שאין מהם מוצא, הוא טוען את הטקסט בכוח צנטריפטלי עצום, שמושך אותו פנימה אל הרצח שהוא כמעט בלתי נמנע ועם זאת הוא גם חסר תוחלת.
לטקסט מצורפות במהדורה זו חוות דעת גרפולוגיות ופסיכיאטריות אותנטיות מאלפות, שנקראות היום בחלחלה, ומספקות תמונה מטלטלת של עולם שיש בו צורות רבות של אלימות, שהרצח הוא רק אחת מהן.
קרן דותן
זיכרונות מרושעים של ילד רחוב / מנס'ור א־ס'וּוַיִם, מערבית: אילנה המרמן (עם עובד)
חבורות של ילדי רחוב חסרי בית משוטטות במטרופולין הגדול של ח'רטום, בירת סודאן. אחד מהם, אדם כַּסְחי, מתייתם מאמו ונותר תלוי באחרים - תלוי פשוטו כמשמעו, משום ששתי רגליו פגועות והאחרים נושאים אותו על גבם ממקום למקום. אבל הוא אינו עול עליהם אלא נכס, כי נכותו מכמירה את לב הבריות ופותחת את ליבם ואת כיסם.
זהו לא סיפור שמתבוסס במר הגורל. כסחי מספר בגוף ראשון, בכתיבה מלאה חיוניות, כיצד הצליח לעלות מנקודת הפתיחה העגומה הזאת, בעוד הוא מעמיד פני קדוש בעל יכולות מאגיות, היודע ללחוש לחשים ולרפא רפואות.
הסופר הסודאני א־ס'וּוַיִם, יליד 1970, המתגורר עם משפחתו בח'רטום, כתב את הספר בעקבות קשרים שהיו לו בילדותו עם חבורה של ילדים חסרי בית, הנקראים בסלנג סודאני "שַמַאסה". הספר הוא תרגומה הראשון של אילנה המרמן מערבית, לאחר שתרגמה עשרות ספרים משפות אירופיות.
קרן דותן
הלל / נדב ליניאל (פרדס)
עשר שנים מפרידות בין ספר ביכוריו של נדב ליניאל ובין "הלל", ספרו השני. בעשור הזה תפח ונרקם לו ספר שירים גדול, תרתי־משמע: רחב מידות מחד גיסא, ומכיל שירה גדולה מאידך גיסא. ניתן לחשוב על "הלל" לא כעל ספר, אלא כעל ספרייה - יצירה רחבה, מרובת גוונים ועשירה להפליא. הספר נפתח במחזור שירים מטלטל וייחודי בשם "חשמל", המתאר באומץ רב את "הימים בהם הייתי ולא הייתי", ימים שבהם המשורר היה מטופל בנזעי חשמל: "ימים בהם ביקשתי את נפשי".
התיאורים החדים של העמידה מול "נחשול החשמל" מכים את הקורא באלם ובהלם. בהמשך הספר מופיעים שירים שונים לגמרי: שירי אהבה עדינים, שירי טבע מינימליסטיים כמעט בנוסח הייקו יפני ("מתחת לשלג / הבטחת הדשא", או "העץ פוער בתוכו / פתח לנקר") ושלל שירים "מתכתבים", שבהם המשורר המלומד כותב בעקבות המקרא, הברית החדשה, המיתולוגיה היוונית וגדולי הספרות העולמית והעברית. מן השירים עולה קול שירי עוצמתי ועדין כאחד, אסתטי ומהודק, אך גם פרוע ושבור.
עדו ניצן
שרב ראשון / דורי מנור (תשע נשמות)
הממואר של דורי מנור ראה אור כשנתיים לאחר צאת ספר שיריו "נפש אחת אחריך", ואף שמנור מביא בשיריו מן האוטוביוגרפיה שלו, מסקרן לקרוא את כתיבתו על ילדותו בתל אביב, על הוריו, על המוזיקה והספרים ששינו את חייו, על גילויי המיניות הראשונים וכמובן על ראשית התגבשותו כיוצר - בפרוזה שאינה כפופה למקצב או למצלול. אין פירושו, כמובן, שהכתיבה של מנור אינה מוזיקלית או מהודרת. היא כן, כפי שהוא מעיד בעצמו, בקצה של אנקדוטה המתארת כיצד התגלגל כילד, במשרדה של אמו ב"מחלקה לביטחון מערכת הביטחון", להמציא שמות קוד למבצעים של מערכת הביטחון ("דבש ניגר", "סוכת שלום" ו"אף סולד", למשל).
המילים הלכו והתעבו בתוכו, "עובר שתאיו הולכים ומתפצלים, הולכים ומבשילים, הולכים ונעשים לטקסטורה, כלומר לטקסט... רקמות בעלות נפח והדהוד, תווי פנים ואופי, שהחלו אף הן, בתורן, לכייר את המציאות, לעצב גבולותיה ולהחריש אותה בתיבת התהודה העצומה שלהן. וכך החלה הספרות".
מנור, נאמן לתפקיד שלקח על עצמו מנעוריו - של מי שמנפה בכברה פנימית את החוויות החושיות של העולם כדי להפוך אותן למילים - משלב היטב בין תיאורי רגש, למשל כשהוא מתאר את אמו שרה לו שירי ערש, ובין התעמקות במשמעות ובאיכות האסתטית של טקסטים שפגש. לא מפתיע על כן שבספרו, האישי כל כך, מתארחים, בין השאר, גם לאה גולדברג ושלונסקי ואהרן אשמן, פרנסיס בייקון, קאראווג'ו ולורי אנדרסון.
הצלילים והצבעים של אלה היו בעיניו עזים לא פחות מהמראות באטליז ברחוב דיזנגוף או מהאימה שחש מול רופאת הילדים והספרנית הישישה. "שרב ראשון" אמנם אינו תחום בילדות־נעורים, אבל הוא מסתיים מוקדם מדי ויש לקוות שמנור כבר שוקד על הכרך הבא.
דפנה לוי
יוצאים לאור / איתי אהרון זיו (אהרון לאור)
גם אחרי דורות של קדמה והתפתחות, התמודדות עם הפרעה נפשית עדיין נותרה בגדר טאבו, אות קין שהמתמודד חש שהוא נושא על מצחו. "יוצאים לאור" מאגד טקסטים של 11 מתמודדות ומתמודדים שמספרים את סיפורם האישי בגוף ראשון, ופותחים פתח להכרת חיים שלרוב מוסתרים מבושה.
המספרים מגוללים באומץ את האירועים שהובילו להתפרצות של המחלה ואת תוצאותיה. כך הקורא נחשף לדרכי התמודדות שונות עם מצבי הקיצון, ולרצון עז להמשיך לחיות. בין היתר: הייטקיסט מצליח שחווה התקפי היפומאניה, ובניסיון להירפא עוזב את הארץ ונעשה נזיר בודהיסטי; מתנחל בן ישיבה שרואה בעצמו משיח; וצעיר שהוריו התנכרו לו, התמכר לסמים בתגובה וסבל מהתקפים פסיכוטיים.
כולם חושפים את הקשיים ואת צורות ההתמודדות שלהם באומץ מעורר השראה. "אני מתחיל להבין על בשרי שפצע לא בהכרח אמור להגליד לחלוטין", כותב איתי גדג'. "נשארות צלקות שלומדים לחיות איתן, לבכות אותן, לומדים לתת מקום לכאב הזה וללכת איתו יד ביד".
רוב הסיפורים מעלים ביקורת על מערכת בריאות הנפש בישראל, ובמאמר בסוף הספר מוצגת גישה אלטרנטיבית לטיפול בהפרעות נפש - גישת דיאלוג פתוח המאפשרת טיפול מחוץ לבתי החולים, לצד מאמרים הבוחנים את מערכת בריאות הנפש כיום והאלטרנטיבות האפשריות. עורך הספר, איתי אהרון זיו, שסיפורו האישי גם מופיע בקובץ, מציע להביט על פסיכוזה כצעד רוחני התפתחותי. התמוטטות התודעה יכולה לאפשר לאדם להתרומם מעל דפוסי חשיבה רגילים ולייצר תנועה חדשה בחייו.
בעיניו יש להביט בפליאה על מתמודד הנפש, פליאה שתאפשר לזעוק את הכאב ולהתיר את חלומותיו, במקום לדכא את שמתפרץ בתוכו. זוהי תפיסה רדיקלית למדי, שנלווים לה לא מעט סייגים והבהרות, אך בסופו של דבר מוצגים כאן סיפורים מעוררי השראה, כאלה הנותנים משמעות חדשה למילה "חירות".
אלעד נבו
נפש כנועה - סיפורים ונובלות רוסיים / עריכה ומבוא: ולדימיר פפרני; מרוסית: דינה מרקון (כרמל)
הספר מביא 16 סיפורים ונובלות של כמה מגדולי הפרוזאיקנים הרוסים של סוף המאה ה־19 ותחילת המאה ה־20. כלולים כאן כמה מהסופרים הרוסים המוכרים והאהובים ביותר - דוסטויבסקי, טורגנייב, צ'כוב, גורקי - לצד אחרים שהם מוכרים פחות בישראל אבל לא פחות מעניינים (גרשין, קופרין, אנדרייב).
הכתיבה הריאליסטית, שמופיעה בעשורים האחרונים בספרות הישראלית בעיקר על דרך פסיכולוגיזם אישי־משפחתי, מתגלה ביצירות אלה, שנכתבו בתקופה שבה היא היתה עוד בתהליך התגבשותה, בצורות מגוונות בהרבה. לסיפורים מצורפת הקדמה מעולה של ולדימיר פפרני (אם כי עדיף בעיניי לשמור אותה לסוף הקריאה), שבה הוא מתאר את הוויכוחים העזים שהתנהלו בעבר בין סופרים ומבקרים רוסים על הכיוון הראוי שיהיה על הרומן הריאליסטי לקחת - למשל בין כתיבה חברתית ואידיאולוגית לבין פסיכולוגיזם, או בין דמויות עגולות ומורכבות לכתיבה שמדגישה את המקרי והבלתי מפוענח בטבע האנושי.
מהבחינה הזאת, אפשר לקרוא בספר כמו במסע בזמן לתקופה שבה הרומן הריאליסטי היה עדיין סוגה צעירה ודינמית המלאה בפוטנציאלים, הרחק מהכתיבה הריאליסטית העייפה והממוצה של ימינו.
קרן דותן
השיר הפרוע: סגנון וריתמוס בשירה העברית החדשה / עוזי שביט (הקיבוץ המאוחד)
"השיר הפרוע" הוא קובץ חדש, המאגד מאמרים ספרותיים מאת פרופ' עוזי שביט, שפורסמו בבמות שונות משנות ה־70 ועד שנות האלפיים. שביט, פרופסור אמריטוס לספרות עברית מאוניברסיטת תל אביב, שכיהן יותר מ־30 שנה כמנכ"ל הקיבוץ המאוחד, עסק יותר מכל בפרוזודיה (חקר הצורות) של השירה העברית החדשה, ומאמריו ומסותיו של שביט המאוגדים בקובץ זה הם תענוג לכל שוחר שירה עברית שמתעניין גם בתחומים אלה.
בלמדנות מעוררת השתאות, אך גם בבהירות רבה, מפליג שביט במאמריו על פני עשרות שנות שירה עברית, מימי ההשכלה, דרך ביאליק וטשרניחובסקי, עבור באצ"ג ושלונסקי, אל אלתרמן ולאה גולדברג ועד לנתן זך ויהודה עמיחי.
מאמריו המרתקים מכוונים את הזרקור אל תופעות שיריות שמעטים בקיאים בהן היום, כמו משקל, חריזה וריתמוס, שדרכן הוא בוחן הן תופעות רחבות בשירה העברית החדשה (הסגנון של שירת שנות ה־20 או ההיסטוריה של המשקל היאמבי העברי) והן יצירות בודדות, שזוכות לפירוש מאיר עיניים, דוגמת "בעיר ההרגה" של ביאליק, "שיר ערש" (ניטשו צללים) של טשרניחובסקי ואפילו "פרנהיים" של עגנון.
עדו ניצן
שיר העצב הנורא / תמר טסלר (שתיים)
"פעם, כשהייתה מתהלכת עם אביה ברחוב, אנשים היו מסובבים אחריו את הראש, מצביעים עליו בהתרגשות, שולחים יד חברית לכתפו ועוצרים אותו... עכשיו איש אינו ניגש אליו. בפעם האחרונה שירדה לטייל איתו ברחוב מאז שקרס גופו, והתהלכה איתו באיטיות... כאילו יש איזה סיכוי בעולם שגופה הקטן יוכל לייצב את גופו הענק של אביה... זה הוא? זה הוא? הם הביטו בבלה כמחכים לתשובה... רוצים לדעת אם זה האיש שמאז הגיע מסך הטלוויזיה לביתם מופיע עליו מדי ערב..." - כך, בסצנה קצרה המתרחשת בעמודיו הראשונים של "שיר העצב הנורא", מציגה תמר טסלר את המסגרת שבתוכה מתרחש הסיפור: בלה, בתו בת ה־16 של שדרן טלוויזיה נודע, מסתירה את מחלתו הסופנית שבגללה נעלם מהמרקע, ולמי ששואל אומרת שהוא שקוע בכתיבת ספר.
זה אינו הסוד היחיד בחייה - היא נולדה מרומן של אביה מחוץ לנישואים, ולכן היא הוסתרה והמשפחה האחרת הוסתרה ממנה. במהלך הרומן היא תנסה לפענח את הסודות, לאוורר אותם, לא להניח להם, כדבריה, להרקיב את גופה, אבל בהיותה נערה מתבגרת, היא תחווה גם חוויות משלה ואט־אט תגבש לעצמה זהות שאינה תלויה רק בדרמה של הוריה.
זהו הרומן הראשון של טסלר, והוא אמנם נוטה לסנטימנטליות (אולי משום שהוא מבוסס על סיפור חייה) ולעודפות־מה בתיאורים, אבל יש בו גם רעננות מרתקת. ירושלים, שבה מתרחש הסיפור, מסעירה להפתיע, התבגרותה של בלה מוצגת בחדות כמסלול מכשולים רגשי ואינטלקטואלי, וכמוה גם עברו של אביה, שבלה מנסה להרכיב כמו פאזל כדי להבין אותו ואת עצמה.
דפנה לוי
דונו וחיבת, ליל הצפרדעים / תמר הוכשטטר, איורים: עינת צרפתי (כנרת)
בקצה הרחוב שבו גרו דונו וחיבת היה בית אחוזה גדול, מוקף חומה וצמחייה צפופה, ובאמצע הגן שלו היתה בריכה. כבר מן הפתיחה ברור שהבית שונה מכל הבתים האחרים, ואולי אפילו קסום, ובכל מקרה הוא עתיד לזמן הרפתקה. לכן לא מפתיע לגלות שמתגוררת בו משפחה אחרת מכולן - משפחת מיטראן, שאיש מילדי השכונה מעולם לא ראה, שכן בני המשפחה נכנסים ויוצאים מאחוזתם במכונית כסופה גדולה.
וההרפתקה אכן מגיעה: כשבקיץ עומד הבית המפואר ריק (האומנם ההורים התגרשו? ואולי הם רק נופשים באפריקה?), הוריו של דונו נוסעים ללילה בצימר, וחיבת, שעשתה חזרות לקראת מופע פנטומימה סודי, יצאה לטייל עם הכלבה והחליטה להצטרף אל דונו שהלך "לשום מקום".
"ליל הצפרדעים" הוא הספר השלישי בסדרת ההרפתקאות "דונו", שכותבת תמר הוכשטטר, והוא שופע חן, לא פחות מקודמיו. הוכשטטר, סופרת, עורכת ספרי ילדים וממייסדות כתב העת "הפנקס", מתארת את עולם הילדוּת מבפנים.
הגיבורים שלה מוּנעים ופועלים בכוחו של היגיון ילדי לחלוטין, והסקרנות, הדחפים, החששות, ההתרגזויות, והאופן שבו הם מפענחים את העולם קוהרנטיים לגמרי - עד כדי כך שפה ושם, כשהורה או מבוגר אחר חודרים אל ההתרחשות, ההערות והתגובות שלהם הן שמצריכות פענוח. לאותו היגיון ילדי תורמים מאוד איוריה של עינת צרפתי הנפלאה, כותבת ספרי ילדים בעצמה.
הוכשטטר כותבת נהדר את החוויות הראשוניות של גיבוריה - ששניהם, אגב, ילד וילדה עצמאים ועתירי דמיון - כך שבמבט ראשון, הבריכה "רוטטת מקרירות כחלחלה, וגלים כמעט בלתי נראים מרחפים בה" או כשדונו מנסה ללכוד צפרדע, "הוא הסתכל על היד שלו. צריך לא להיגעל, שידר לה". ההרפתקה, כמובן, מסתבכת מאוד, וכוללת רשעים, איומים, עונשים ומפגני אומץ, וכמובטח - גם צפרדעים.
דפנה לוי
נשים בספורט: 50 ספורטאיות אלופות שבאו לנצח /
כתיבה ואיורים: רייצ'ל איגנוטופסקי, מאנגלית: חמוטל בן דב (דוב לדעת)
נדיר למצוא ספרות ילדים שעוסקת בספורט ב־74 שנות קיום כמדינה, ועוד יותר נדיר למצוא ספרות ילדים שעוסקת בנשים ספורטאיות.לכן תרגומו לעברית של "נשים בספורט" הוא בפירוש מאורע, גם בסצנת הספרות אך גם בקרב חובבי הספורט. "נשים בספורט" אמנם מתכסה באינטלקטואליות מתודולוגית, שלעיתים יכולה לעבור מעל ראשיהם של הקורא או הקוראת הממוצעים, אך אל לנו להתבלבל: מדובר בספרות ילדים עילית אשר מעניקה עומק ובעיקר מתייחסת בכבוד ל־50 ספורטאיות בינלאומיות שעשו היסטוריה בתחומן. העובדה שספר מוצלח שכזה מתורגם מאנגלית מוכיחה בעצם את נחיצותו.
הספר מתאפיין בשפה קצבית וייחודית, אף שהוא מאגד סיפורים ידועים וידועים פחות על ההיסטוריה של הספורט הנשי. לפרקים, יש תחושה של התעקשות על העברת מסרים מעצימים ופמיניסטיים, שמקנים לו פן דידקטי, אך עדיין הקריאה בו בגילי בית הספר היסודי מעשירה ומומלצת.
התרגום הוא חלק נאה מתוך ז'אנר של כתיבה על ספורט, דוגמת המדריך האישי של הג'ודוקא ירדן ג'רבי, "סודות של אלופה" (כתר) שראה אור השנה, וספרו של אריק זאבי, "נעה הלוחמת הקטנה" (כנרת זמורה דביר). נקווה שזאת רק ההתחלה.
עדי רובינשטיין
