יש יופי רב במצוקים העטופים בג'ונגל על שפת האוקיינוס השקט, אבל זהו יופי מתעתע. הטבע הפראי נראה יפה מבחוץ, אבל מקרוב הוא משחר לטרף, פוצע, שורט, בולע, ורק לעיתים משיב את מי שלקח, או את גופתו. תעתועים דומים צפויים גם למי שמביטים מהצד בחייהם של בני אדם בחלק הנידח הזה של קולומביה. הגופים השריריים, היום־יום הענייני, הפולקלור - גם היופי הזה טבול בעוני ובאכזריות.
פילאר קינטנה מיטיבה לתאר את אלה בנובלה ״הכלבה״ - ספרה החמישי, אבל הראשון שרואה אור בעברית (הוצאת חרגול, מספרדית: מיכל שליו). ספריה של קינטנה, ילידת קאלי שבקולומביה, תורגמו כבר ל־16 שפות, והיא נבחרה לרשימת הסופרים המבטיחים של אמריקה הלטינית בפסטיבל הספרות הבריטי ״היי״ (Hay), וקטפה שלל פרסים בעולם הדובר ספרדית. את הנופים, האנשים והמצוקות שהיא מתארת ב״הכלבה״ היא מכירה מקרוב, משום שבילתה תשע שנים בבקתה על חוף האוקיינוס, על הגבול שבין הציוויליזציה ליער הפרא, וחייתה ללא חשמל או מים - בדיוק כפי שחיה גיבורת הספר, דמריס.
אך ההנחה הזאת אולי לא מדויקת, משום שקינטנה, אחרי הכל, היא אישה לבנה, עירונית, משכילה, שבחרה מרצונה לגור כמעט בניתוק מכל מה שהכירה קודם. דמריס, לעומתה, היא אישה שחורה, ואפילו שם, בעומק העוני וההזנחה, צבע העור שלה מציב אותה במעמד הנחות ביותר האפשרי.
דמריס חיה עם בעלה בבית שננטש על ידי משפחה עשירה (או בעצם, ענייה קצת פחות). היא נשואה לרוחליו, גבר שלא אחת מתוארות התפרצויות אלימות שלו - בעיקר כלפי בעלי חיים - אבל יש לו גם צד רך, המתגלה במקומות מפתיעים, בעיקר כאשר דמריס, שלמרבה אכזבתה אינה מצליחה להרות, זקוקה לנחמה.
ההיריון שאינו מגיע מלווה בתחושת כישלון צורב, מבפנים ומבחוץ - משום שגם קרובי משפחה, שכנים ומכרים רואים בדמריס מישהי שאינה מממשת את חייה, ומרחמים עליה כשהיא מחליטה לאמץ כלבה: ״כיוון שלא היה לה איפה להניח את הכלבה, היא הצמידה אותה לחזה. היא היתה בדיוק בגודל כפות הידיים שלה, היה לה ריח של חלב והיא עשתה לה חשק חזק מאוד לחבק אותה ולבכות״.
אותה כלבה, שהעניקה לספר את שמו, מאלצת את דמריס להתמודד עם לא מעט שאלות הקשורות לאימהות, לקנאה, ליכולת ההכלה שלה ולגבולות האכזריות שלה היא מסוגלת. אף שהמציאות שהיא מתארת קשה, הכתיבה של קינטנה יפהפייה.
"אנחנו חייתיים"
״הסיפור מתרחש במקום שמרוחק שעתיים נסיעה ועוד שעת הפלגה מהעיר שבה נולדתי״, אומרת קינטנה בשיחת זום. ״אבל בעצם הוא רחוק יותר מניו יורק. זה אזור שממשלת קולומביה שכחה. הטבע שם מדהים, אבל אין תשתית, אין כבישים, בתי הספר עלובים. זה אחד המקומות הכי גשומים על פני כדור הארץ, אבל אין מים זורמים. רוב התושבים ילידים או שחורים שהובאו לעבוד במכרות זהב כעבדים, ולאיש לא אכפת מהם״.
ובמקום עוד יותר נמוך ומוזנח מאלה נמצאות הנשים, למשל דמריס, גיבורת ״הכלבה״. יש להן בכלל סיכוי לשנות את מעמדן באזור הזה?
״כשחייתי שם ראיתי נשים בודדות שהצליחו לצאת משם וללמוד באוניברסיטה, ובאמצעות ההשכלה לבנות חיים טובים יותר. אבל זה נדיר מאוד. רובן נשארות עניות מאוד ולא יכולות לעזוב את האזור״.
מה הביא אותך לעבור לגור שם?
״אחרי הלימודים בבוגוטה טיילתי בעולם במשך שלוש שנים, והרגשתי שאני רוצה לחיות חיים פשוטים. אני אוהבת טבע ורציתי לחוות אותו מקרוב, בצורת חיים חופשית - כזאת שתשאיר לי הרבה זמן פנוי לקריאה ולכתיבה. כדי לממן חיים בעיר הייתי צריכה לעבוד קשה ולשלם חשבונות. בג׳ונגל אספתי מי גשמים, בניתי את בקתת העץ שלי במו ידיי, האוכל היה זול - קניתי דגים מדייגים, לא נזקקתי ליותר מדי בגדים״.
על פי התיאורים שלך, מי שחי כך הוא במידה רבה בן ערובה של הטבע.
״זה נכון. חליתי במלריה, ובעוד סוגים של מחלות טרופיות לא נעימות. זה היה קשה, אבל כסופרת מאוד מעניין אותי לבחון את הפן החייתי שלנו, בני האדם. אנחנו בטוחים שאנחנו שונים מבעלי החיים, עליונים, ואני חושבת שאנחנו לגמרי חייתיים, למרות התבונה שלנו. החיים שם אפשרו לי למצוא את המקום שלי, כחיה שאינה שונה מהחיות שסביבי. הטבע לימד אותי את מקומי״.
מה גרם לך לחזור?
״הייתי נשואה אז לגבר מאוד אלים. נאלצתי לקחת את המחשב שלי, מעט מאוד חפצים, ולברוח ממנו. פחדתי על חיי. הוא במקור מאירלנד, ונפגשנו תוך כדי טיול בהודו ובנפאל, משם נסענו לאוסטרליה וחזרנו לקולומביה״.
ולאורך הדרך המפותלת הזו עבדת באריזת מנגו, וגם בטיפול ביגוארים.
״כשהייתי בבוליביה עבדתי במקלט לחיות בר, שם ניסו לשקם יגוארים שנתפסו בעבר, במטרה להחזיר אותם לג׳ונגל. זה לא פשוט, אבל יש גם מקרים שבהם היגוארים מצליחים לחזור לחיות בטבע בכוחות עצמם״.
ב״הכלבה״ את מתארת את יחסי בני האדם עם כלבים. יש שם דאגה וטיפול, אך גם תובענות ואכזבה. איש לא מתייחס אליהם כאל חיות מחמד.
״כשגדלתי, לא ראיתי אנשים בקולומביה שהיו להם קשרים קרובים עם בעלי חיים, רק כאלה שגידלו חיות לשמירה, לליווי. זה השתנה, כמובן, והיום בערים בקולומביה חיות מחמד הן חלק מהמשפחה. כשעירוניים ומערביים חושבים על הטבע, הם משוכנעים שזה אותו דבר - הטבע יפהפה ואנחנו אמורים לאהוב את כל מה שיש בו, והם לא יודעים שכשחיים בטבע לא הכל הרמוני, ובעצם את חייבת להיות אגרסיבית כדי לשרוד.
"את לא יכולה רק להתפעל מבעלי החיים - את חייבת ללמוד את אורחות החיים של מי שחיים שם כבר דורות, לפזר רעל כדי שטרמיטים לא יאכלו את ביתך, ולצאת לג׳ונגל מצוידת במצ׳טה כדי לשים גבול ולומר לבעלי החיים שם: עד כאן. את הקו הזה אתם לא עוברים״.
להאיר אלימות אחרת
בעצם דמריס חורגת מהגבול הזה, ולרגע מתייחסת לכלבה כאילו היא תינוקת של ממש, שמאכזבת אותה.
״היא מגלה את מה שאני, למשל, יודעת, כאמא לילד בן שבע: שכרגע הוא חושב שאני גיבורת על והאמא הכי טובה בעולם, אך בקרוב זה ישתנה והוא יתחיל לחשוב שאני טיפשה גמורה ומיושנת, והוא יתבייש בי. זה שבר שקשה לאמא לעכל, אפילו אם ה'תינוקת', לכאורה, היא גורת כלבים. לדמריס אין אפשרות ללכת לטיפול, אין לה אפשרות אפילו להביע כעסים בגלוי, והתגובה שלה היא ביטוי לכל מה שהיא נאלצת להחניק בתוכה. היא לא אישה אלימה יותר מכולנו, לנו פשוט יש אפיקים אחרים להביע תחושות קשות״.
את מתארת סצנות של אלימות כלפי נשים, שמתקבלת כגזירת גורל. הן נולדו מהחוויות האישיות שלך?
״לא, הן נולדו מכך שהאלימות כל כך טבעית לקולומביה, והמלחמות שמתרחשות בה מלוות בכל כך הרבה דם וזוועה - עד שאלימות כזו, בתוך הבית, היא כמעט בלתי נראית. היא נראית כל כך קטנה ולא חשובה לעומת מה שקורה בחוץ, ברחובות. שואלים אותי למה אני לא כותבת על המלחמות והפוליטיקה והאלימות, והתשובה היא שאני רוצה להאיר את האלימות האחרת, כלפי נשים, שאנחנו אפילו לא מרימים גבה כשהיא מתרחשת״.
הספר שלך הגיע לאותו יישוב נידח שבו חיית ושעליו כתבת?
״אין שם הרבה יודעי קרוא וכתוב, אך כשהגעתי לדבר על הספר בעיירה סמוכה, הקהל כולו היה מורכב מנשים שחורות, והן קמו בתדהמה כשנכנסתי וקראו 'מה? את לא שחורה? לא יכול להיות!'. וכן, זו מחמאה, כמובן״.
