החדש של מאיר שלו: בלי לפרק את הפצצה

אי אפשר לקחת ממאיר שלֵו את מה ששלוֹ. העברית המשחקית שלו, שיודעת לענוד פפיון ויודעת גם לשחרר אותו. ריקוד הטנגו הפלרטטני של הדיאלוגים, ששומרים על מתח וחדות. הנינוחות של המבנה הסיפורי, הדבוּר על אופניו: שלֵו יודע לתת לסיפור את הקצב שלו, לא לדחוס, לא לפלוט, לא למהר מדי.

אי אפשר לקחת ממנו גם את התעוזה. בספר הזה הוא התרחק מנופי ההתיישבות העובדת, שמוכרים לו מבית ומזוהים איתו מספריו הקודמים, רבי־המכר ההיסטריים "רומן רוסי", "עשו", "יונה ונער" ועוד. כעת הוא מתמקם הרחק מעל האדמה הטחוחה, במרפסת של מלון עירוני על חוף הים, ועוקב אחרי שיחת גברים לילית בין שני אחים עירוניים, האחד תל־אביבי והשני תושב שרלוטסוויל, וירג'יניה. ואי אפשר לקחת ממנו את התעוזה - גם משום ששני האחים, בני יותר מ־60, משוחחים ביניהם על אחד הנושאים שהכי קשה לסופרים לכתוב עליהם בלי לעשות בושות: יחסי מין ויחסי כוח בין גברים ונשים.
וככה יוצא שעם כל כישרונו, הספר הזה מסגיר דווקא את מגבלותיו של שלֵו. הכתיבה הסיפורית המיומנת, הבדחנית והרהוטה שלו היא שעומדת בעוכריו. הסיפור המוזר והמטריד שמספר הגיבור לאחיו, על אודות מפגש מיני מענג־מסויט שהתרחש בינו לבין אישה אלמונית עשרים שנה קודם לכן, מתמסמס בפיו של מספר הסיפורים הנינוח.

ודווקא נתוני הפתיחה של המספר, הבכור מבין השניים, היו עשויים להפוך אותו לדמות מרתקת. זה גבר שמעטים כמותו נראו בספרות הישראלית: גבר שהמאפיין הראשי שלו הוא יופיו. אמו חינכה אותו שהיופי שלו "יפתח לו את כל הדלתות, יפיל לו את כל החומות של כל היריחוֹת", והוא למד להיות בצד הפאסיבי של הדברים. הוא התרגל לחכות שהעולם יפתח לו דלת, או יניח עליו עין, והוא התרגל להיות נתון למבטים טורפניים של נשים וגברים.

"לפעמים הרגשתי כמו פקידה בבסיס", הוא אומר. היופי והפאסיביות נותנים לו ממד נשי, ושלֵו משחק עם הלימינליות המגדרית הזאת של גיבורו, ששמו איתמר, המכונה כאן דווקא בשם החיבה הנשי שלו, איטה. איטה־איתמר, אם כן, הוא גבר שמוצא את עצמו שוב ושוב בצד הסביל של משוואת הציד, וזה לא תמיד נעים לו.

הסטוץ הלילי שעליו מספר איטה־איתמר לאחיו הצעיר בועז, ב"שיחת הגברים" השנתית שלהם, הוא דוגמה לסיפור הפוך כזה, שבו הגבר "הנשי" הוא הנטרף, והאישה היא "גברית", טורפת. השיחה בין האחים, שנמשכת לאורך הספר כולו, מתחילה כ"שיחת גברים טיפוסית", המלווה בלא מעט תיאורים טכניים מפורטים של האקטים, לצד תיאורים "שובבים" של זין עם "הבעה של ארנב". אבל מהר מאוד זה הופך לסיפור על ניצול ומניפולציה: האישה מנצלת את נקודת התורפה של איטה־איתמר - הוא קצר־רואי - ומתעללת בו, והסיבה המאכזבת מתגלית רק בסוף הספר (אם כי אפשר לנחש אותה גם קודם).

השילוב בין יופיו של איטה־איתמר לעיוורונו יכול היה לפתוח פתח לכתיבה על היופי עצמו בתור סוג של "נכות", או לפחות פגיעות, או לכתיבה על קוצר־הרואי שהיופי גורם. אבל שלֵו לא מפתח את הכיוון הזה. "אל תספר לאחיך" ממהר לברוח מכל הפוטנציאלים האלה, ו"לסגור" את העלילה שלו לפני שמשהו מכל זה מספיק לפרוח.

גם הדמויות, בעיקר אלה של הנשים, נותרות בלתי נגישות, כאילו היו אוסף של ארכיטיפים, ולא צומת של סתירות בשר ודם. לרגעים קיוויתי שחוסר הנגישות של האלמונית הטורפנית יוביל את "אל תספר לאחיך" אל עבר המשל האפל, ברוח "האדונית והרוכל" של עגנון, שגם בו אישה טורפנית מתעללת בנעבעך חסר ישע. אבל כאן, במקום להיות אפופת חידה, האישה אפופת דברנות בלתי נלאית שמרוקנת ממנה כל מסתורין.

למשל, היא לא מפסיקה לחלק לאיטה־איתמר הוראות מגוחכות, גם תוך כדי האקט המיני: "אני מבקשת שקודם אני ואחר כך אתה, ואחרי הכל נירדם מחוברים, ואני רוצה שנקבע כבר עכשיו כמה חוקים וכללים", ובהמשך: "אני רוצה שיהיה לי זיון מדויק ונעים".

אפשר לקרוא בספר ניסיון לנסח איזו אמירה אקטואלית־היסטורית ביחס לשאלה אם חיזור אגרסיבי כזה או התנהגות מינית נצלנית כזאת עדיין לגיטימיים היום. זאת עשויה להיות המשמעות של תארוּך המפגש בין האחים דווקא לשנת 2010, אי־אז לפני מתקפת המחץ של MeToo, ותארוך הסטוץ שעליו הם מדברים לשנת 1990, עשרים שנה קודם לכן.

לאורך הספר זרועות השוואות בין מצבו של איטה־איתמר כגבר יפה שאישה טורפנית עטה עליו, לבין מצבה של אישה מול גבר טורפני: מה היה גבר עושה במקומה של האלמונית שמתחילה עם איטה־איתמר בבר ולוקחת אותו לביתה? כמה היה מחכה לפני שהיה שולח ידו אל השד?
אבל בעוד "אל תספר לאחיך" מטשטש הבדלים מגדריים בדמותו של איטה־איתמר, מובאות בספר גם אינספור הכללות שדופות על ההבדלים בין נשים לגברים, בסגנון "אנחנו הבחורות מסתכלות על התחת", או "זה ההבדל הכי גדול בין גברים ובין נשים... גברים ממשיכים כל החיים לשחק בצעצועים".

שלֵו לא מתמודד עם הפער בין הסטיגמות המגדריות שהוא שם בפי הדמויות, לבין הלימינליות המגדרית של איטה־איתמר, כשם שהוא לא מעוניין להתמודד חזיתית עם שאלות על ההטיה המגדרית של MeToo (האם גברים מנוצלים מינית פחות, או שהם רק פחות מתלוננים מנשים?), ועל קו הגבול - המתעתע או לא - בין חיזור להטרדה לניצול. "אל תספר לאחיך" מציף לא מעט חומרי נפץ, אבל במקום לפרק אותם - או לפוצץ אותם - הוא מטמין אותם בתוך עלילה חלשה; זה הופך אותו לספר לא מספק, אבל גם ספר שמותיר אותנו עם שובל של מחשבות נפיצות. 

מאיר שלו / אל תספר לאחִיךָ, עם עובד, 263 עמ'