"ישראל היום" הוא גוף תקשורת שנוסד מתוך האמונה שהציבור הישראלי ראוי לעיתונות טובה יותר, מאוזנת יותר ומדויקת יותר. עיתונות שמדברת ולא צועקת. עיתונות אמינה, אובייקטיבית ועניינית. עיתונות אחרת וללא תשלום. המהדורה המודפסת הראשונה פורסמה ב-30 ביולי 2007, וב-2010 הפך "ישראל היום" לעיתון הישראלי בעל שיעור החשיפה הגבוה ביותר בימי חול. מו"ל העיתון היא ד"ר מרים אדלסון. העורך הראשי הוא עמר לחמנוביץ, והעורך המייסד הוא עמוס רגב. אתרי האינטרנט של "ישראל היום" בעברית ובאנגלית, כמו כן היישומונים (אפליקציות) לאנדרואיד ול-iOS, מציגים חדשות מסביב לשעון, תוכן בלעדי, מבזקים ועדכונים, ניתוחים ופרשנויות, וידיאו, פודקאסטים ושידורים חיים. פלטפורמות הדיגיטל של "ישראל היום" כוללות ערוצי חדשות ודעות, תרבות ובידור, לייף סטייל, טכנולוגיה, ספורט, כלכלה וצרכנות, בריאות, חיילים, אוכל, יהדות, תיירות ורכב. ב-2021 עלו לאוויר האתר החדש והיישומון החדש של "ישראל היום" בעברית, במטרה לספק לגולשים חוויה מהירה, עדכנית, בטוחה ונוחה. תכני המהדורה המודפסת של העיתון זמינים גם באתר, במהדורה יומית מקוונת, ואפשר לקבל אותם גם בניוזלטר. מועדון ההטבות הייחודי "הקליקה של ישראל היום" מציע לגולשי האתר הנחות ומבצעים על מוצרים ושירותים. ישראל היום פתוח להערות, לביקורת ולהצעות לשיפור מקהל הקוראים. פנו אלינו במייל hayom@israelhayom.co.il.

היום
שיתוף כתבה
מה שחלף ומה שיבוא
האמנות לא חיה את ההיסטוריה אלא מחיה אותה, ומשקפת אותה באופן הנאמן והנצחי ביותר
צילום: אורן בן חקון // ספרות כאלבום בלתי מתכלה. ג'ויס קרול אוטס בימק"א

מה שחלף ומה שיבוא

האמנות לא חיה את ההיסטוריה אלא מחיה אותה, ומשקפת אותה באופן הנאמן והנצחי ביותר

עמר לחמנוביץ
, עודכן

לא רבים התייחסו לנאום של ג'ויס קרול אוטס בתחילת השבוע, בעת שקיבלה את פרס ירושלים. ואין זה מפתיע. בשיח התקשורתי והציבורי הנוכחי אין מקום להפניית קשב מדודה. מה שאינו עומד בדרישות הסף של הלהג - אינו מתקיים. ובדיוק בזאת עסקה אוטס, אחת הסופרות המעוטרות והחשובות באמריקה, בנאומה על גבי הדוכן בימק"א.

אוטס סיפרה כיצד קיבלה את האי־מייל על זכייתה בפרס בעת שסיירה בתערוכה במוזיאון המטרופוליטן לאמנות בניו יורק. התערוכה הציגה אמנות סינית, של יוצרים היסטוריים מן העבר הרחוק ושל אמנים עכשוויים. היא חיברה את העתיק והחדש במובן מאליו שאפשרי באמנות ולא בהכרח בתחומים אחרים. כי הדיבור על "לחיות את ההיסטוריה" הוא לעיתים קרובות חלול. הוא סיסמה פוליטית. אבל האמנות לא חיה את ההיסטוריה אלא מחיה אותה, ומשקפת אותה באופן הנאמן והנצחי ביותר.

אוטס סיפרה כי הבשורה על קבלת הפרס, המוענק על מפעל חיים ולא על יצירה בודדת, היתה סמלית עבורה דווקא בתערוכה ש"חוגגת את רציפות האמנות ואת האוטונומיה שלה לעומת הקיקיוניות של הפוליטיקה והשינוי התרבותי". התערוכה ההיא, לדבריה, הדגישה עבורה את "הטבע המנציח של האמנות, אשר בלי קשר לנושא הקונקרטי שבו היא עוסקת אינה יכולה שלא להזכיר, במילותיו של ייטס, את 'שחלף, או שחולף, או שיבוא'".

היו עוד מסרים רבים בנאומה היפה, הצנוע והחף ממוסרניות של אוטס בטקס, אולם דומה כי דווקא ברגע שבו האמנות אינה גורם שמובא בחשבון כקריטי למציאות היומיומית, עלינו להבין כי היא הכלי החשוב ביותר ליכולת שלנו להבין את אותה מציאות. לא במובן של צינור, או משקפת הצופה למרחוק, או כלי קיבול, אלא במובן הפרשני המרתק והמתוחכם מכולם.

פול ואלרי, שבמשך 50 שנה, כתב את הרהורי ליבו, מדי בוקר, ביומנו - לא כמטרה אלא כאפשרות של חיים - אמר: "מן הראוי שיצירה אמנותית תלמד אותנו שאת הדברים שאנו רואים - עוד לא ראינו עד כה כהווייתם". כמו ואלרי, גם אוטס כותבת מדי בוקר, במשך עשרות שנים, ופרסמה מספר עצום של ספרים.

האם השפע האמנותי מעיד בהכרח על טיב היצירה? ודאי שלא. ובכל זאת הוא מפזר ציוני דרך, מציב מראות ותמרורים לאורך הזמן. אין דרך טובה יותר לבחון החלטות, הלכי רוח ומאוויים חברתיים מאשר היצירות המלוות את התקופה. ולמגינת הלב לא ניתן להבין זאת בדיעבד. לכן האמנות היא הכרחית גם כשהיא אינה רצויה.

אצל אוטס, כמו אצל ואלרי, וכמו אצל רבים אחרים - הספרות היא כאלבום שמשתמר דרך פלא מבלי להתיישן. אתה מעלעל בו לאחר שנים, מבחין בתצלום מן העבר, ולפתע נדמה לך שצילמת אותו לפני רגע או שניים.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
Load more...