לפעמים המוות הוא הקלישאה השחוקה ביותר שאפשר להעלות על הדעת. היעד הסופי של המסע האנושי האישי מרחף מעל לקיומו של האדם, ומשמש נקודת ייחוס רחוקה, כזו המאפשרת מבט מהורהר, נוגה, עמוק עד שחור, או כזה המידמה לעמוק.
הספרות האקזיסטנציאליסטית במאה ה־20 ביססה את העיסוק בנושא כבלתי ניתן להתעלמות, כשביקשה לכונן חיים מלאי משמעות וחירות נוכח הידיעה כי האדם מסיים את חייו בקול ענות חלושה.
יון פוסה נחשב אחד מגדולי הסופרים הנורבגים, וכתיבתו מתוארת לא פעם ככתיבה אקזיסטנציאליסטית, קיומית. "בוקר וערב" ראה אור בשנת 2000, והוא התרגום הראשון לעברית של טקסט שאינו מחזה של היוצר הנורבגי.
במרכז הסיפור - חייו ומותו של דייג בשם יוהנס. בחלק הראשון יוהנס נולד, ובחלק השני יוהנס כבר אדם מבוגר, אשתו נפטרה זה מכבר והוא יוצא לשיטוטי דיג עם ידידו פטר. הם מעבירים את השעות יחד, מחשבים חישובי דגים ותשלום, משוחחים על התספורות שסיפרו אחד את השני לאורך השנים ועל הכסף שחסכו בכך, ומחפשים אנשים נוספים להעביר איתם את זמנם. נולדים, חיים, מעבירים את הזמן ומתים.
זוהי ספרות אקזיסטנציאליסטית לא רק בגלל התמות שחורזות אותה, אלא גם בגלל התיאור היומיומי שחודר לכל חלקיק של רגע, מתאר את הקיום כהווייתו - רגע אחר רגע, נעילת נעל אחר נעילת נעל, הכנת קפה אחר הכנת קפה. משך הקיום של הדמויות הוא ברזולוציה מלאה, 100 אחוז קיום.
פוסה כותב ללא נקודות בסוף משפטים, אולי כדי להמשיך להדהד את המשפטים שהדמויות משמיעות גם לאחר שנזרקו לחלל האוויר. בהתחלה בחירה זו מעוררת תמיהה, כמעין ניסיון להיות ניסיוני בכוח, אך מהר מאוד מתרגלים להעמדה זו של מילים ולאפקט שהיא מייצרת. ניתן היה, כמובן, להסתדר גם בלי בחירה זו, אך היא לא גורעת מהטקסט, ובמקרים מסוימים אף תורמת לו.
כשפוסה מתאר את הקיום היומיומי האפרורי, לעיתים זה נדמה כמו חיקוי קלוש לדיאלוגים האבסורדיים של סמואל בקט, אותו בקט שתיאר את החיים במשפט: "הן יולדות בפישוק על קבר, אור היום מהבהב לרגע, ואז שוב לילה". אלה הבוקר והערב של פוסה, החיים שמהבהבים לרגע כבוקר ונגמרים בן־רגע בערב אפל, אך אין בדמויות של פוסה את הברק ואת החן שקיימים בדמויות המוכרות של בקט.
יוהנס וידידו פטר יוצאים לדוג, וממתינים לבואה של גברת פטרסן שתקנה את הסרטנים שדגו. "היא תבוא?", שואל יוהנס בדאגה מדי כמה רגעים, ופטר מייד מרגיע אותו: "היא תבוא, היא תבוא".
פוסה לא מסתפק במהלך השגרתי של תיאור לידה, חיים ומוות, ומוסיף לסיפור טוויסט עלילתי בסגנון הסרט "החוש השישי", שמצליח מבחינה ספרותית, אך לא מספיק כדי להפיל את הקורא מרגליו. המעבר הנזיל מממלכת החיים לממלכת המתים נעשה בצורה אלגנטית למדי, והטשטוש נמסר היטב לאורך הספר, אך אין בכך באמת כדי להצדיק את החיים האפרוריים שמתקיימים בין לבין.
ובאמת, הרגעים היותר יפים שבספר מתרחשים בנקודות הקצה של הסיפור - בלידה ובמוות. תיאור הלידה של יוהנס נמסר גם הוא רגע אחר רגע, בזום־אין על כל הפרטים ובקצב כתיבה סוער.
התודעה המתוארת בשלב זה היא של אוּלַי, אביו של יוהנס, המביט באשתו מתפתלת בכאבים בכורעה ללדת, והוא שקוע במחשבות על אלוהים והשטן ותכלית החיים, ותיאור רגע הלידה מלא חיים וצבעים: "והוא שומע את מרתה צועקת והוא שומע את אנה המיילדת הזקנה אומרת לאט־לאט, עכשיו תלחצי עוד קצת, כל הכבוד מרתה ואנה המיילדת הזקנה אומרת עוד קצת ולוחץ לו בתוך הראש והחושך כבר לא אדום ורך וכל הצלילים והחבטות הבלתי פוסקות אָ אָ דָא דָא אָ אָ אָ דָא... והוא כבר לא נמצא אבל הוא שואג ואז צליל ומשהו כאילו משליך אותו מעצמו לתוך משהו ואז ידיים ואצבעות מתכופפות בָאצבעות וכל הזקנים והכול כבר לא נמצא בְּבית יָשָן של מים בים עתיק של ירוקת וכוכבים מאירים המתרחקים ומתקרבים והם באים ושום דבר לא ברור אבל מבעד לכל צלילות שכמו באה מכוכב ברכּוּת ובקור מוגבל קו משם כדור הארץ ואז הדממה הזאת דממה גדולה ועתיקה".
פוסה מצטיין בתיאור הרגעים הדרמטיים האלה, ומראה שכתיבתו בשיאה כשהמאורעות קריטיים. ברגע שהיום־יום האפרורי תופס את הבמה, גם הכתיבה נעשית כזו בהתאם. כך גם בחלק האחרון של הספר, כשהקורא נחשף למותו של יוהנס, למעבר מעולם אחד לאחר, מצליח פוסה לתפוס רגעים עדינים של קיום, והיחסים של הגיבור עם חברו פטר נצבעים בצבע חדש - "ופטר והוא עצמו הם עצמו ובה בעת אינם, הכול מתמזג ובה בעת שונה, הכול הוא אחד ולמרות זאת בדיוק מה שהוא, הכול נפרד וללא הפרדה והכול שליו ויוהנֶס מסתובב ורחוק שם למטה...".
הספר היה מתרומם אילו פוסה היה בוחר לצייד את גיבוריו בחיים יותר מעניינים מחיי דייגים פנסיונרים שמעבירים את זמנם באקראי. "דרמה" ו"מתח" אינן מילים גסות, גם בספרות קיומית מהורהרת.
יון פוסה / בוקר וערב, מנורבגית: דנה כספי, הקיבוץ המאוחד, 114 עמ'
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו