אנטומיה של חברות

בשנת 2011 ראה אור באיטלקית הרומן "החברה הגאונה" מאת אלנה פרנטה. סיבת ההצלחה (שגם הקנתה לרומנים הללו, שלא בצדק, תדמית של ספרות שמיועדת לנשים) טמונה בלו"ז הייחודי של סדרת הספרים, שמצליחה לגולל באופן מפורט, אינטימי, מאלף ומטלטל, סיפור ארוך שנים של חברות בין שתי נשים, מילדות ועד זקנה.

ניתן בהחלט להשוות את המשימה של "מי מחבקת את עצמה?", ספר השירים הראשון של רוני גרוס, למשימה של פרנטה. גם גרוס, כמו פרנטה, כותבת על חברות נשית בצורה הכי אינטימית וחשופה שניתן להעלות על הדעת - האהבות והשנאות, התהפוכות המרובות, הקנאה והאנטומיה: הקרבה עד ההפיכה לגוף אחד והריחוק הקורע והמייסר.

ההשוואה מתעצמת היות שחוויית הקריאה השוטפת בשיריה של גרוס דומה לעיתים לקריאת סיפורת יותר מאשר לקריאת שירה. שירי הספר שנקראים ברציפות נרקמים יחד לאריג מורכב המציג את דיוקנה של החברות בין רוני, הדוברת/מספרת, לבין חברה חידתית וחסרת שם.

הספר פותח בהצגת הנשים הצעירות, כשהן חולקות דירה במשך שנה מלאת אירועים: "וּבַשָּׁנָה הַהִיא / סַבְתָּא שֶׁלָּךְ מֵתָה / וְסַבָּא שֶׁלָּךְ מֵת / וַאֲנִי הָלַכְתִּי לְבֵית הַחוֹלִים / כָּל יוֹמַיִם / וְהַחֲתוּלָה שֶׁלָּךְ מֵתָה / וַאֲנִי הִזְרַקְתִּי לַבֶּטֶן שֶׁלִּי הוֹרְמוֹנִים / וְאָתְּ עָבַדְתְּ בָּעִתּוֹן / וְנִסִּיתָ לְסַיֵּם תֹּאַר / וַאֲנִי נִסִּיתִי לְסַיֵּם תֹּאַר [...] וַאֲנִי פֻּטַּרְתִּי וְנִכְנַסְתִּי לַדִּכָּאוֹן / וּבָכִיתִי כָּל הַזְּמַן / וְאַתְּ לֹא בָּכִית כִּמְעַט בִּכְלָל". הקשר בין הנשים נסדק לאחר זמן מה, כאשר מתגלע ביניהן ריב שמפורר את החברות: "נִתַּקְתְּ לִי אֶת הַטֵּלֵפוֹן / בַּפָּנִים / וְיוֹתֵר לֹא הִתְקַשַּׁרְתְּ // יָדַעְתִּי שֶׁנִּפְגַּעְתְּ / וְאַף שֶׁלֹּא הִתְכַּוַּנְתִּי / שָׂמַחְתִּי קְצָת // כִּי רָצִיתִי לְהַרְאוֹת לָךְ / שֶׁיֵּשׁ דְּבָרִים שֶׁאֲנִי יְכוֹלָה / יוֹתֵר מִמֵּךְ". כמו בספריה של פרנטה, גם כאן החברה "הרעה" והקשוחה, שלא בוכה ושיודעת לפגוע, משפיעה בסופו של יום על החברה "התמימה", עד כדי חיקוי הדפוסים ההרסניים שלה.

ציר החברות בין שתי הנשים נע סביב ניסיונה העיקש והעקר של הדוברת להיכנס להיריון. הזוגיות שלהן זוכה לתפנית דרמטית כאשר דווקא החברה היא זו שנכנסת להיריון: "וְזֶה נָכוֹן, לֹא הָיִיתִי: לֹא שְׂמֵחָה בְּשֶׁמְּחַתֵּךְ / וְלֹא בִּכְלָל / אֵיךְ לְהַסְבִּיר לָךְ, שִׂמְחָה הָיְתָה אָז מִחוּץ / לְהֶשֵּׂג יָדִי / רָדַפְתִּי אַחֲרֶיהָ בַּחֲלוֹמוֹת, מְכַתֶּתֶת רַגְלַיִם / אֶל מֵעֵבֶר לַגְּבָעוֹת [...] וְלָכֵן כְּשֶׁסִּפַּרְתְּ לִי: אֲנִי בְּהֵרָיוֹן / רָצִיתִי לְסַפֵּר לָךְ מָלֵא זְמַן / בִּכְלָל לֹא הִתְכַּוַּנְתִּי / בִּכְלָל לֹא רָצִיתִי / בִּכְלָל לֹא - // לֹא הָיְתָה בִּי שִׂמְחָה / וְלֹא הָיְתָה בָּךְ שִׂמְחָה / וְלֹא הָיְתָה שִׂמְחָה בָּעוֹלָם כְּלָל".

מערכת היחסים יודעת עליות ומורדות וסוחפת את הקורא למסע בעקבות קרעי זיכרונות ורגעים בחיי השתיים - בין הריונות וניסיונות כושלים להרות, בין הפלות וסיפור אונס, ובין עשרות גברים שהולכים ומתחלפים, בעוד החברות ביניהן נותרת על כנה: "לְאַחַר שְׁתִיקָה אֲרֻכָּה / בְּלִי לְהַפְנוֹת אֶת מַבָּטִי אֵלַיִךְ / אֲנִי אוֹמֶרֶת: אִלּוּ הָיָה פֹּה גֶּבֶר / לֹא הָיִינוּ יְכוֹלוֹת כָּכָה", ובמקום אחר הייאוש של שתיהן ממשחק המשיכה־דחייה אל המין הגברי נאמר בקול ברור: "לִבִּי הָיָה שָׁבוּר שׁוּב. / אַתְּ אַהֲבַת בְּהַתְמָדָה וְלָעֹמֶק / גֶּבֶר נָשׂוּי [...] חָשַׁבְנוּ: לְהָקִים קוֹמוּנַת-נָשִׁים / חָשַׁבְנוּ לְהַשְׁלִים עִם גּוֹרָלֵנוּ / חָשַׁבְנוּ: לְהָרִים / יָדַיִם / וּלְהַכִּיר בְּסִבְלֵנוּ / עַד תֹּם".

על אף כל זאת, ואף על פי שרובו של הספר עוסק בדיוקן החברות הנשית הזו, בשלב מסוים ה"עלילה" ננטשת לטובת תיאור מערכת יחסים שאף היא פתלתלה, חושית וגופנית בין הדוברת לגבר חסר שם, עד לפרידה הבלתי נמנעת בשירים החותמים את הספר.

הספר מבטא דיסוננס גדול - האם נחוצה לספר עוד דמות? האם הרעות הנשית ננטשת למול אהבת אמת? דומה שהספר מעיד בעצמו: אפילו רגעי השיא הדרמטיים בשירי סוף הספר העוסקים באותה חוויה רומנטית, מתגמדים לעומת עוצמתה של החברות הנשית המטלטלת המתוארת בחלקו הראשון.

רוני גרוס / מי מחבקת את עצמה?; עורך: אלי הירש. הוצאת פרדס, 72 עמ'