קשה לומר במה עוסק ספרה הראשון של נועה שהרבני סדן, "גולם". על פניו הוא מספר על הגר, יועצת חינוכית בבית ספר תיכון, שזה עתה נפרדה מבעלה, ועל רקע הטלטלה בחייה היא נמשכת לפענח את דמותה של תלמידה בבית הספר, ענבר, שהתאבדה בקפיצה מגג בניין בירושלים. אבל הספר לא דבק בציר העלילתי הזה - הוא סוטה ממנו לזיכרונות נעורים ולחוויות חיים פנימיות וצדדיות, ורבות מהשאלות שהוא שואל נותרות ללא פתרון.
"אני חושבת שניסיתי ליצור חוויה של חיפוש", אומרת שהרבני סדן בראיון. "עצם השאלה היא המשמעותית, היא זאת שמייצרת פעולה של חקירה. יש ספרים שנכתבים על 'איקס', אבל אז לא בא לי לקרוא אותם, אני אקרא מאמר. נטליה גינצבורג כותבת בספרה 'ולנטינו': 'את מקבלת עוד מבט של מישהו על החיים, ניואנסים שמרכיבים תמונה שלמה'. למשל, מיכל בן נפתלי, שקראה את 'גולם', הצביעה על החריגות - גם הגופנית - כיסוד מרכזי בספר. התחושה ש'אני לא כמו כולם'".
או גם תלישות. כי שתי הדמויות המרכזיות, הגר וענבר, נזרקות החוצה מתוך מערכת מסוככת. אז אולי זה האופן שבו יש למסגר את הספר, כספר שמבקש להיתלש מתוך הקשר ומסגור?
"אם תכתבי ככה אף אחד לא יקרא אותו! אנשים רק מחפשים 'על מה זה?'. אמרו לי לעבור בחנויות הספרים ולהגיד על מה הספר, וזה קשה. גם לכתוב את גב הספר היה קשה. המסגור קשה לי, כנראה גם כבן אדם".
אנחנו חיים בתקופה מאוד חסרת סבלנות, עם סף תסכול נמוך, ומאוד קשה בתקופה כזאת להוציא ספר בלי מסגור ברור.
"אני מסכימה שזה ספר שמחפש, אבל אני חושבת שאפשר להתחבר גם לרובד העלילתי. יש בו גם ממד בלשי, כשהגר היא בתפקיד הבלשית החובבת, הלא־מיומנת. החיפוש אחרי סיבת המוות של ענבר הוא בעצם תשליל, כי אני חושבת שהגר מחפשת אחרי סיבות לחייה שלה".
גם השם של הספר חידתי מאוד. מדוע "גולם"?
"בביקור בירושלים ראיתי שני כלבים משחקים, שעברו בין קרבה לאלימות", אומרת שהרבני סדן. "כתבתי על זה" - ובהתנצלות על כך שנוח לה יותר בכתיבה מאשר בדיבור, היא מוצאת את הפסקה ומקריאה לי מתוך הספר: "כמה מהיר הרגע שבין עונג המשחק לכאב. האדמה כמעט לא נראית מבעד לגבעולי הדשא שעוקצים בחספוסם את העור החשוף. פעם היא ידעה את שפתם. ידעה לרחרח ולהתחכך, להשמיע רעש סודי שאדם לא יכול לשמוע, רק הם. כיווץ קטן של השפתיים ונקישה קלה מאוד, כמעט לא מורגשת, של הלשון, והם זוקפים אוזניים ומבטם מופנה אל הגר בשאלה. היא חשבה אז שהם רוצים להגיד לה, אבל מאיפה את יודעת, והיא היתה אומרת, אתם יודעים שאני לא בדיוק ילדה, אני כמו גולם של משהו. אני עוד לא יודעת של מה".
אז אפשר לומר שהספר הוא גולם שלא מחפש להפוך לפרפר, שרוצה להישאר בשלב הביניים הזה?
"בדיוק. להישאר במקום ההיברידי של 'לפני הפתיחה'. בדרך כלל, למשל ברומן הרומנטי, התאהבות אמורה לייצר איזו פתיחה, אבל כשהגר מתאהבת היא נשארת אותו גולם. גולם שהפך לפרפר זה סיפור סינדרלה, אבל זה לא ממש קורה כאן. אנחנו נשארים עם אותם חומרים מוצקים של מי שאנחנו".
טפטוף שפרץ סלע
שהרבני סדן, שעובדת כיום כמנהלת ספרייה במזכרת בתיה, עבדה בעבר כיועצת חינוכית בבתי ספר ובנערותה למדה בבית ספר לאמנויות בירושלים, כמו זה שמתואר בספר. אבל הספר רחוק ממציאות חייה. "אין שם אמת אוטוביוגרפית", היא אומרת. "הגר גרושה, אני נשואה. אני אדם שנורא מתרחק מעימותים, נורא פליזרית, ובספר יש משהו קשה. יש המון בדידות ביחסים בין הגר וענבר לאימהות שלהן, והרבה אהבה שלא מצליחה להגיע למי שצריך אותה. יש בו מבט על העולם שאני מנסה להסוות אותו ביום־יום שלי.
"כביכול אני האדם הכי מותאם חברתית שאפשר, אבל יש רובד של קיום שהוא לא שלי עד הסוף, והכתיבה היתה מקום שהוא שלי. הייתי מדמה את תהליך הכתיבה למעין טפטוף דק, שבסופו פרץ איזה סלע שהיה שם. בכתיבה היה גילוי שהעולם שלי מלא, שיש לי מה להגיד. פתאום הבנתי שיש עולם ומלואו בתוכי, שאני יכולה לברוא עולם שלם. בזמן הכתיבה הרגשתי קצת כמו הברווזון המכוער, כאילו פתאום יש מקום לדברים שלי ואני מצליחה לבטא את עצמי יותר טוב.
"לקחתי כל מיני דברים שקשורים לחיים שלי ושיחקתי איתם - נתתי להגר את המקצוע שהיה שלי ושנפרדתי ממנו, אפשרתי להגר להיפרד מבן זוג ולהתחיל מההתחלה - וזה עזר לי להתבונן על עצמי, על החיים שלי. הגר הנערה הגיעה לסיטואציות קיצוניות שאני לא הגעתי אליהן כנערה. נתתי לדמויות שלי קווים נועזים - הן נוגעות בחיים ובמוות בעוצמה, לא נשארות בצד. אביב גדג', שמצוטט בתחילת הספר, אומר: 'דבר חזק כשאתה מדבר אמת'. אני חושבת שהספר מדבר חזק, וגאה ושמחה בזה. אבל יש פער ביני לבין הספר, ובין הגאווה של משפחתי על הספר שהוצאתי לעובדה שהספר לא קל לעיכול. לא כתבתי רומן רומנטי חמוד. יש בספר המון חרדה, הוא כתוב בלי אוויר לפעמים".
להתבונן במקום המת
מה משך אותך דווקא לפרשת התאבדות של נערה מבית טוב בירושלים?
"חיפשתי עלילה שהיא מצע לשאלות יותר גדולות שהעסיקו אותי. בכל העלילות בספר עולה הסוגיה של קשר, יש כמיהה של הדמויות המרכזיות להיבלע בתוך חיים של מישהו אחר, ומצד שני יש פחד להיבלע. ומאוד עניין אותי גיל הנעורים, עם ההתאהבות והרתיעה, שהן מין קריעה מבית ההורים. הכתיבה אפשרה לי, נשואה עם שלושה ילדים, לצאת מתוך המעטפת המגוננת שלי. אני חושבת שזה מה שקרה להגר. היא לא קרובה לעצמה. כששואלים אותה על הנעורים שלה היא לא יודעת, היא לא מבינה. אבל איפשהו היא כן מבינה".
איפה היא כן מבינה? בגוף?
"כנראה. עניינה אותי מאוד החוויה הגופנית של דברים. המרדף שלה אחרי ענבר - היא מבינה שיש שם משהו בשבילה, שהיא צריכה לפתור שם משהו. יש משהו בזה שענבר מתה שהופך אותה למקור נהדר להשלכה. יכול להיות שאם הן היו נפגשות בחיים, זה לא היה מתאפשר. וזאת גם התבוננות של הגר במקומות המתים שלה עצמה, בנעורים שלה".
איך כותבים דמות כזאת, שכל כך לא נגישה לעצמה?
"אני הרבה פעמים אדם שלא נגיש לעצמו, ורק אחרי שנים אני מבינה מה קרה. אבל בכתיבה אני יותר נגישה לעצמי, דרך הדמויות שאני כותבת. אני מבינה דברים שקורים להן. דמויות שמאוד נגישות לעצמן זה לא מעניין בעיניי. אותי מעניינים הפערים, המקומות הלא מודעים, כשאת עושה משהו ואחר כך שואלת 'מה עשיתי?'. מעניינים אותי המקומות האלה. כתיבה טובה, כתיבה שאני אוהבת - תמיד יש בה פערים".