"כמו בשיקוף קפדני בנתב"ג, כשמבקשים לבדוק אם בתוך תיק תמים למראה מסתתרת פצצה, ככה סרקתי את הפנים שלו מדי ערב, מחפשת רמז. טוב לך, ילד? מה עבר עליך בשעות הארוכות האלה שבהן היינו בנפרד? מישהו לעג לך, ילד? מישהו הכאיב? את כל זה ניסיתי לקרוא בפנים שלו. כמה ביקשתי תשובות לכל השאלות האלה, ואפילו פעם אחת לא שאלתי - ואתה, ילד, לעגת למישהו? הכאבת למישהו?".
כך כותבת איילת גונדר־גושן באחד מרגעיו מכווצי הבטן של "רילוקיישן", ספרה החדש, העוסק בשניים מן הפחדים ההוריים העמוקים ביותר: האחד, שדבר נוראי ייעשה לבן או לבת שלהם; והשני, שבנם או בתם יעוללו דבר נוראי למישהו אחר.
לילך ומיכאל, זוג ישראלים, מתגוררים עם בנם אדם בקליפורניה. נוסף על האתגרים והקשיים שבהורות לנער מתבגר ובמגורים במדינה אחרת, הם נאלצים להתמודד עם שורת התרחשויות טעונה ומבהילה: פיגוע שמבוצע באחד מבתי הכנסת, שמזעזע את הקהילה היהודית; מותו הפתאומי של נער הלומד עם בנם, והחקירה המתנהלת בעניינו; התארגנות חברתית שנויה במחלוקת שבנם מתחיל להשתתף בה, שבראשה מדריך כריזמטי; ואירועים נוספים המתרחשים בעקבות כל אלו. הריחוק מהבית, אף שהם מוקפים בישראלים, פערי האישיות ותפיסות העולם של בני הזוג, שמובילים לשני דגמים של הורות שצריכים להתקיים בבית אחד, ואיומים מבית ומחוצה לו - כל אלו מעצימים את תחושת המחנק, שהולכת וגואה בהם ככל שהם מבינים כי הם לא יודעים מה באמת מתרחש בחייו של בנם.
יותר מכל, זה ספר על פחד הורי. פחד סמיך, דחוס, לופת. פחד שהילד שלך הוא לא מי שחשבת שהוא, פחד מהאחריות שלך למי שייתכן שהילד שלך הפך להיות. "לא את כל האבנים בוואדי צריך להרים", אומר מיכאל במשפט שמשקף היטב את דמותו, אך לילך מתקשה להניח לדברים מבלי לחקור אותם. באחד הוויכוחים ביניהם הם מתלבטים מה גרוע יותר - להיות זה שמתעמרים בו או זה שמתעמר באחרים. "אלה בדיוק שתי האפשרויות", קובע מיכאל נחרצות, "יש מי שעושה לאחרים, ויש מי שאחרים עושים לו".
גם אורי, המדריך של אדם, שלילך תוהה על קנקנו, חוזר באוזני חניכיו: "הבא להורגך - השכם להורגו". בכך מציף הספר שאלות חשובות: האם אין כשל מוסרי בחינוכם של ילדים לראות את העולם כך ולהקשיח את ליבם כדי לא להפוך לקורבנות? מה זה אומר על הזכות להתגונן, ועל הציווי המוסרי להגיב בפרופורציה ולא לנקוט אלימות לשם אלימות?
ההקשר הרחב יותר של סוגיות אלו יכול להסביר, אולי, את הבחירה למקם את העלילה בקליפורניה, כתוצאה מרילוקיישן משפחתי, ולא בישראל. לו היתה העלילה מתרחשת בישראל - חלק מהדמויות היו משתנות כדי להתאים למרקם האוכלוסייה הישראלי, עוד משמעויות מכוונות ובלתי מכוונות היו מתווספות, ומוקד הסיפור היה הופך פוליטי בהרבה מכפי שהוא כעת, באופן שהיה מסיט את הזרקור מההיבט ההורי של העלילה, שהוא אוניברסלי.
בחירה נוספת ומעניינת של גונדר־גושן היא לפתוח את היצירה כבר בעמוד הראשון בגילוי קו עלילה מרכזי, שכותבים רבים היו בוחרים לרמוז עליו, ולהותירו מעורפל לאורך עמודים רבים. כך היא שולטת במהותו של הספר ובסוגיות שהיא מעוניינת לעורר בנו מחשבה לגביהן, ומונעת ממנו להיות ספר אחר לגמרי.
גונדר־גושן הוציאה תחת ידיה ספר אינטליגנטי, עם דמויות אמינות ומורכבות וסביבת התרחשות מרתקת. הוא עוסק במה שמניע אנשים, במה שהם מסוגלים לו כאשר הם חשים במצוקה, בגבולות המוסריים שאנו מציבים לעצמנו, ובהכרח לבטוח באנשים כי אחרת לא נוכל להתנהל בעולם.
הסיטואציות הסבוכות והטעונות שבספר, הגזענות, השנאה ותחושת חוסר האונים והיעדר המוצא מועברות בדרך אמינה ומשכנעת. הוא כתוב באופן מותח מאוד, ולכל אורכו יש תחושה כמו קולנועית של דבר נורא שעתיד להתרחש. הקוראים יכולים ממש לשמוע את פסקול העלילה ולראות בעיני רוחם את ביתה של המשפחה, את בית הספר והכתובות המרוססות עליו ואת מקום המפגש של הנערים עם אורי.
לילך, ויחד איתה גם היצירה, בודקת את המאפיינים שהופכים אותנו דומים לאחרים או שונים מהם, מהלך טבעי עבור מי שנמצאת שנים רבות במדינה אחרת. ממערכות היחסים שנטוות בינה לבין אימהות אחרות, עולה כי שתי נשים יכולות להיות שונות מאוד זו מזו באורח חייהן, באישיותן ובמערכת האמונות שלהן, אך המשותף להן - אימהותן - הופך אותן לקרובות ודומות זו לזו במובנים רבים.
במבט ראשון, בספר יש אפיונים מגדריים מוכרים שחוזרים על עצמם: הנשים מלאות חמלה, גם כלפי ילדים שאינם שלהן ואנשים שהן לא מכירות לעומק, מבינות את הצד השני, מזדעזעות מגילויי אלימות, דאגניות ומגוננות. זאת בעוד הגברים מפגינים חספוס וקשיחות מסוימת, לפחות כלפי חוץ, מאמינים בכוח הזרוע ולו לשם מטרות הגנה, ומתבוננים בסיטואציות מורכבות מבעד למשקפיים של "אנחנו" ו"הם".
אך במבט מעמיק יותר, לאורך הקריאה, מתגלים רבדים אחרים בדמויות הנשיות והגבריות. נראה כי זה מהלך מכוון של המחברת, כיוון שכך רואות הדמויות בספר את סובביהן: בתחילה על פי מאפייניהם הכלליים, שאינם חפים מסטריאוטיפיזציה, ובהמשך, עם העמקת ההיכרות עימם - כפי שהם באמת, על מורכבותם.
איילת גונדר־גושן / רילוקיישן, הוצאת אחוזת בית. 296 עמ'
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו