"אפריקה שינתה אותי בכל סיבוב שעשה המדחף, הייתי חזק ואמיץ מקודם. לא ראיתי שום דבר מוזר, הכל היה טבעי בעיניי". כך אומר ג׳וליו, הטייס מסטרומבולי, שהגיע לאפריקה כדי לבצע משימה מסתורית - ומצא עצמו מעופף בשמי היבשת, צופה מבין העננים על מלחמות ודם, ביזה ושוד, נכלא ומשוחרר, נערץ ומותקף, וגם פוגש יצורים קסומים ומשוחח עם חיות, עד שדבר כבר אינו מפחיד או מדהים אותו והוא מכריז שהוא ״מטורף על החיים״.
״המעוף המופלא״, ספרה הראשון של ג׳ובאנה ג׳ורדנו המתורגם לעברית, כתוב כסיפור אגדה. אפריקה מצטיירת כגן עדן פלאי, שבו נשים יפהפיות מלוות בשפיריות צבעוניות, מלכים גאים צועדים כשלצידם לאופרדים, אנשים צרובי פנים נעים במרחבים של חול צהוב וצמחייה מכשפת, וסביבם תנים חרישיים, ציפורי טרף, מפלים של מים אזמרגדיים ודגים בכל צבעי הקשת. ההרמוניה הזו מופרת כשאירופה לוטשת עיניה אל היבשת ומשאביה, ובמקרה זה כשאיטליה פותחת במלחמה שתכליתה לכבוש את אתיופיה.
המספר, ג׳וליו, מגיע לאפריקה במטוסו הזעיר, ה״ויטה נואובה״ (״חיים חדשים״), בערבו של ניסיון הפלישה האיטלקי השני לאתיופיה, בשנת 1935. הוא נוחת באריתריאה ומייד מוטלת עליו שורה של משימות: עליו להוביל מסרים ומכתבים מאת שולחיו, הגנרלים האיטלקים, המציעים לקיסרי אפריקה ולשליטיה להיכנע בטרם קרב, כדי לחסוך לעצמם את הלחימה, הקורבנות וההרס.
איטליה של מוסוליני אינה חושקת רק במרחבים ובאוצרות הטבע. הרוח הפשיסטית המפעמת בה רואה במלחמה את הביטוי העליון של האנושיות, אירוע רומנטי מסעיר הראוי לשירה, מוזיקה, ספרות והתעלות בכלל. ג׳ורדנו מיטיבה להגחיך את הרוח הזו - בעיקר מפיהם של בעלי חיים, המורגלים במלחמת קיום אבל איש מהם אינו רואה באחר יצור נחות, שלא כמנהגם של לבנים המביטים בשחורים.
אך הגיחוך אינו יכול שלא לקפוא על הפנים כשהיא מתארת את תוצאותיה של אותה שנת לחימה: עיי חורבות מעלים עשן, גרדומים שעליהם מתנודדים שחורים ולבנים גם יחד כשגופותיהם מכוסות זבובים, חיות מתות הצפות בנילוס ושיירות הצלב האדום המחפשות בסוואנה ילדים בודדים. ומי שנותרו יצאו מדעתם או התחבאו בג׳ונגלים כדי לפתוח במלחמת גרילה, טיפסו על עצים עם הבבונים או ״העניקו את חייהם למנצחים״, כלומר פנו לפרנסות שאפשרו להם קיום תחת כיבוש: פינוי החורבות, סלילת הכבישים ונישוק ידיהם של הלבנים.
בראשית הספר ג'וליו הוא צעיר תמים: בן עשרים ושלוש ואב לילדים שהשאיר אחריו באיטליה, אך ראשו סחרחר מרוב פליאה, וכל מראה עלוות דקלים או דיונה מדברית ממלא אותו התרגשות והערצה. בד בבד ג׳ורדנו מתארת את תהליך הרמיסה השיטתי של אפריקה בידי האיטלקים, ולאחר מכן בידי האנגלים, ואת השינוי שחל בגיבור שלה. ג׳וליו, הנע ונד במטוסו כשלחלקים ממסעו מצטרפים אליו תוכי מדבר, צמד עבדים משוחררים ו״משוגע המלך״, לומד ומתבגר. בהמשך הוא גם מתאהב, לראשונה, ומתוודע לסתירות הפנימיות שמזמנת לו ההתבגרות, בעיקר עתה כשיש לו ילד אפריקני נוסף על הילדים הממתינים לו, וגדלים בלעדיו, באיטליה.
בעודו מעופף בשמיים: ״זללתי את האבק, המשקפיים נעכרו מחמת אבק המדבר, ו׳ויטה נואובה׳ ספג לקרבו את ניחוח השמש״, ונוחת כששק הדואר על כתפו באזורים שונים ביבשת - הוא פוגש צעירים ומבוגרים, בני עיר ובני שבטים פראיים, יונקים, ציפורים ונחשים. כל אחד מאלה מציג בפניו השקפת עולם אחרת, ולו אין ברירה אלא לעצב את עצמו אט־אט תוך ספיגת החוויות העזות שחווה.
את השקפות העולם החדות והבהירות ביותר מציגים, כיאה לאגדה - גם אם היא נודדת למחוזות של כאב ופצעים פתוחים - הילידים שתרבות המערב טרם קלקלה, בעלי החיים והיצורים הפלאיים. ״עוף איש לבן, כל עוד השמיים מאפשרים לך לעשות זאת״, אומר לג׳וליו מכשף מקומי, שרוקח לו דבק מחלב עיזים אשר בעזרתו הוא מדביק למקומן את כנפי מטוסו שנשרו בעקבות ירי. ״המלכים, שהם בני אנוש, אינם אוהבים את האמת״, אומר לו אמליק, אחד מזוג עבדים המוענקים לו במתנה על ידי שליט אפריקני. זוגתו, השפחה המשוחררת צ׳הי, מאבחנת: ״אתם משונים, נראה שבכלל לא מעניין אתכם לחיות חיים מאושרים״, ואילו הקיסר האתיופי מסביר לו כי ״כשאבא שלך מת, מת מקור חייך... ואתה נעשה סוס בלי ראש״.
על אף השימוש הזה ב״אחר״ האפריקני כמעין מקהלה יוונית החולקת עם קהל הצופים את תובנותיה, למרות זיהוי הטבע עם ידיעה בראשיתית עמוקה, ועל אף הביקורת החריפה על הקולוניאליזם - ג׳ורדנו אינה מציגה תמונה רומנטית של אפריקה. גם לפני בוא האדם הלבן המקום אינו מושלם בעיניה, והיא רואה את הסדקים, את מאבקי הכוח ואת האכזריות.
למשל, בביקור בחצרו של הקיסר האתיופי, היושב על כס המלכות כשרעמת אריה לצווארו, יושבים כבולים בשלשלאות המצורעים והעיוורים, וגם צעיר אחד שידיו תפורות זו לזו בחוט ברזל שהושחל בבשרו, כעונש על גניבה. ״לכל עם האכזריות שלו״, מסביר הקיסר. אלא שאז נוספה לתערובת הגזענות, וביחד עם הניצול המאסיבי ויחסי הכוחות הבלתי סבירים (״׳ניצחנו׳, אמר אורגנו. ׳אלה לא ניצחונות. האם נשר יכול לומר שהוא הביס יונק דבש?׳ השיב לו בבה״) - הגיעו גם רעב ושעבוד, והכל בשמה של קדמה, תרבות ונאורות.
אחד התענוגות הגדולים בקריאת ״המעוף המופלא״ הוא השפה הציורית, המשעשעת לעיתים והמפתיעה שבה כתוב הספר (בתרגום מעורר התפעלות של אלון אלטרס): ״הלילה ניגר כנוזל, והנשים הרכות נשאו בטבעיות את גופן העירום, בדיוק כפי שאני נשאתי את האף שלי״, ״אני אדם עם כנפיים, לא כבשה עצובה״, ״נסקתי, מהיר כמו דבורה שיצאה מדעתה״ וגם ״העיר הזו כמו נאחזה באדמה האדומה של הרי הגעש, והמסגדים שלה, על גגותיהם המעוגלים והירוקים, שרו את שירם״. ג׳ורדנו כותבת כך, בפיוטיות שנולדת מתוך התבוננות אישית בנופים, באירועים ובאנשים, בלי להישען על מאגר של קלישאות - ולכן אף שתוצאותיו ההיסטוריות של הסיפור הקשה שהיא מספרת ידועות מראש, הקריאה מפתה ובעיקר מרתקת מראשית הספר ועד סופו.
המעוף המופלא / ג׳ובאנה ג׳ורדנו, מאיטלקית: אלון אלטרס, תשע נשמות, 175 עמ׳
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו