"קריאת מונה": להטוט אחד יותר מדי

כשקראתי את ספר השירה "קריאת מונה", מאת המשוררת וסופרת הילדים רותי ויטל גילעד, ניקרה בי תחושה משונה של אי-נוחות, ונדרש לי זמן רב כדי למצוא את מקורה. בשלב מסוים הבנתי מה מפריע לי – כותרות השירים. אחדים משירי הספר טובים יותר, אחרים פחות, אך לכולם ישות עצמאית, אחידה למדי, הכוללת טון הגיגי. כמו כן, יסודם של רבים מהשירים הללו באפיזודה ביוגרפית או פסאודו-ביוגרפית בחיי היום-יום של המשוררת: רסיס שיחה עם בן משפחה או קרוב, השתתפות באזכרה, ישיבה בבית-קפה, ביקור בדואר או במוזיאון וכדומה.

עם זאת, על אף שהשירים בספר השירה השלישי של ויטל גילעד מדברים בעד עצמם, מצד אחד, וכתובים בטון מהורהר, נוגה ולעיתים אף תהומי, מצד שני, כותרות השירים בו נוטות באופן מרגיז להתחכמות יתרה בנוסח חידודים ומשחקי מילים. כך, במהלך הקריאה נוצר פער כמעט אבסורדי בין שיר שמציב כאלגוריה קיומית כביש נקי בבוקר שלאחר תאונת דרכים, לבין כותרתו המתחכמת: "כבישה קרה".

אותה התופעה, שמשוררים עכשוויים רבים נוטים לה, חוזרת בשירים רבים בספר: שיר שעוסק ברצון למפגש עם האוכלוסייה הערבית ("אֲנִי רוֹצָה חֲבֵרִים עֲרָבִים") זוכה לכותרת "מישהו מוכן להתערב איתי?"; שיר שממשיל את החיים לבניין ואת האהבה לבניין סוריאליסטי, ובו שורות כמו: "אֲבָל אַתָּה, / מֵהָרֶגַע הָרִאשׁוֹן עִרְבַּלְתָּ גַּג בְּמַרְתֵּף / מִרְפֶּסֶת בְּמַדְרֵגוֹת, / חָרַגְתָּ, אִלְתַּרְתָּ, / בְּלִי פִּגּוּמִים, בְּלִי הֶתֵּרִים", זוכה לכותרת "הבונים החופשיים"; שיר יפה ונוגע ללב על מגבלות הכתיבה בשפה העברית, מכונה "שפה שסועה", כחידוד על המצב הרפואי הנודע; ומעל לכל, שיר שמתאר את השירה המתפרצת מן הדוברת באמצע אזכרה: "שַׁלְפּוּחִית הַמִּלִּים הִתְמַלְּאָה. / לֹא יָכֹלְתִּי לְהִתְאַפֵּק, / רַצְתִּי הַחוּצָה לְהִתְרוֹקֵן", מוכתר בכותרת הכמעט וולגרית "משתינים עלינו". אם כותרות השירים המתחכמות יוצרות פער שכזה בין השיר הרציני לבין ההתחכמות המלאכותית, מוטב לוותר עליהן כליל.

החיבה של הספר לכותרות שטמון בהן פאנץ' או חידוד לשוני מתחכם, קשורה בתופעה נוספת בספר, שאף היא תופעה רחבה בשירה החדשה, והיה מוטב בלעדיה: "פאנצ'ים" סיכומיים בתום השירים. לאחדים מן השירים היפים שבספר הולבש סיום מלאכותי, מתחכם ומחודד, מעין פאנץ' ליין שירי. תופעה זו נפוצה ביותר בשירה חובבנית, ולעיתים השיר אף צומח במקור מתוכה. עם זאת, פעמים רבות עריכה טובה מוכרחה להשמיט את הסיומים הללו, כדי לאפשר לקורא מרחב תמרון ופרשנות בתוך השיר, שבלעדיו השיר הופך לסגור לחלוטין ולכזה ש"מאכיל בכפית" את הקורא הנבון באופן שעלול לסמן לו שמזלזלים באינטיליגנציה שלו.

כך למשל, השיר המעניין והמושך את הלב, המכונה (בעוד כותרת בעייתית) "תשמעו סיפור": "לָאִישׁ בַּמַּכֹּלֶת יֵשׁ צַמָּה לְבָנָה אֲרֻכָּה. / כָּל עוֹד לֹא יַחְתֹּךְ אוֹתָהּ, / לֹא יָמוּת אָחִיו בֶּן הַ-93. / כָּךְ סִפֵּר וְהִמְשִׁיךְ וְסִפֵּר עַל / הַחֲתוּלִים לְיַד הַדֹּאַר, / סוֹד קִסְמָהּ שֶׁל הַסּוֹדָה, / וְעַל אוֹתָם הַיָּמִים בָּהֶם הַחוֹל הָיָה מַצָּע / לְרַגְלֵינוּ וְלֹא נִזְרָה בְּעֵינֵינוּ. / נוּ טוֹף." עם זאת, השיר לא נחתם כך, אלא זוכה לתוספת סיכומית: "אֲנַחְנוּ עָמַדְנוּ, צָמֵאנוּ. / לֹא הֵעַזְנוּ לַחְתֹּךְ". הנטייה למשחק המילים – לחתוך את הצמה ולחתוך את הסיפור או את המתח שבסיטואציה – לא מוסיפה עומק לשיר, אלא מוזילה אותו. דוגמה נוספת לכך ניתן למצוא בשיר "עסקת חבילה": "מִישֶׁהוּ בְּהוֹדוּ אוֹהֵב אוֹתָךְ מְאוֹד / אָמְרָה הָאִשָּׁה בַּדֹּאַר. / וְהוֹשִׁיטָה לִי חֲבִילָה מְעֻטֶּרֶת בִּלְבָבוֹת. / לֹא מְשַׁנֶּה מָה תְּכוּלָתָהּ. / אֵם וּבִתָּהּ. / עִסְקַת חֲבִילָה.".

השיר, שמתאר רגע אנושי ומשפחתי קטן ועדין, מסתיים בכך שהוא חוזר שוב על כותרתו כדי לחתום בהרהור קיומי-אלגורי ולהציע שוב, בפעם השנייה, משחק מילים שאפשר היה לוותר עליו כבר בפעם הראשונה.

האם השיר הלירי בימינו זקוק לחיבוק החונק של כותרת מתחכמת מעליו ופאנץ' מתחכם מתחתיו? – כנראה שלא. עריכה טובה הייתה מנקה את שיריה של ויטל גילעד משתי התופעות המצלצלות הללו, שאינן הולמות את שיריה ומתאימות יותר לתשבצי היגיון. או אז היו השירים מאירים באורם היפה והעדין ללא זרקורים מסנוורים ומיותרים.

רותי ויטל גלעד / קריאת מונה. עורך: אהוד אמיר, הוצאת אבן חושן, 67 עמ'